הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך


מערכת החינוך במערכה - מאת: צביה טולדנו
ילדי המפונים, ילדי כתה א' ותלמידי יב'
כשאני חושבת על מערכת החינוך בתקופה הקשה אליה הגענו, ליבי על שלוש קבוצות תלמידים, שנפגעו.
הראשונה, כמובן, היא קבוצת ילדי המשפחות המפונות. זו קבוצה גדולה מאוד של תלמידים, בני כל הגילאים, שנאלצו לעזוב את בתיהם ואת הישוב בו גרו. בתקופה הראשונה הן שוכנו בבתי מלון ברחבי הארץ, שם הוקמו "בתי-ספר" אלטרנטיביים. רבים מהילדים עדיין שם. אחרים, הדרים כרגע בדירות שכורות או בבתים של קרובי משפחה, שובצו בבתי ספר במקום מגוריהם הזמני. כל הפתרונות האלה הם זמניים. שום דבר אינו יכול להחליף את הבית הקבוע, הגן או ביה"ס הקבועים. עם הבעייה הזו מתמודדות הרשויות המקומיות, משרד החינוך, ומתנדבים רבים, והדברים אינם פשוטים כלל ועיקר גם בשל הניתוק מהבתים והמקומות מהם באו וגם בשל הטראומות הנפשיות שרבים מהם עברו.
אני מבקשת להאיר שתי קבוצות תלמידים נוספות, שאין, כמובן, להשוות את מצבן למצב ילדי המפונים, אבל גם הן נפגעו בשל המלחמה.
ילדי כיתות א' שהם ילדים רכים בשנים, רק בני 6, שכל כך ציפו והתכוננו לרגע המיוחל - להגיע לבית הספר. הרגע הזה הגיע, אבל בעצם כמעט עד חנוכה, הם הצליחו לחוות מעט מאד שעות לימוד, כפי שבאמת צריך.
הקבוצה השנייה בקצה השני של הסקלה, הם תלמידי כיתות י"ב – סוף סוף שנה אחרונה בביה"ס, סיום הבגרויות, וקדימה לצבא.
לשתי הקבוצות האלה אני מתחברת בגלל הנכדות שלי – מיקה, שהחלה ללמוד בבית הספר מונטסורי שנפתח בגבעתיים, ורותם שמסיימת השנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.
אז מה קורה עם מיקה? ההתרגשות בשיאה, היא מרגישה גדולה, נמצאת בבית הספר עם גדולים ממנה, ולא כמו בגן, כשאיתה יחד היו גם ילדים בטרום חובה – קטנים ממנה.
עכשיו בבית הספר נוצרו חברויות חדשות. הפעם היא לא הולכת לגן עם תיק, אלא כמו גדולה עם ילקוט וחולצה עם לוגו של שם ביה"ס. יש סוג של גאווה והתרוממות הרוח, כשחוזרים הביתה ומספרים בהתרגשות חוויות. אבל ההתחלה של כל זה נקטעה באגרסיביות ובמהירות, וההמשך היה קטוע גם הוא בהתאם למצבי החירום, בהם היה קשה לתפקד בצורה יעילה. עכשיו, בתקווה שיתאפשר, צריך למלא את החסר.
רותם כאמור בכיתה י"ב בגימנסיה הרצליה עם המנהל המפורסם ד"ר דגני - בית ספר שבתקופת המחאות עורר סערות לא קטנות בגיבוי מלא של המנהל, בגין סירובם של השמיניסטים להתגייס לצה"ל בגלל המחאה המשפטית.
התקשרתי לרותם: "מה נשמע? לומדים? איך האוירה בביה"ס?
![]() |
תלמידי גימנסיה הרצליה בחולצות שעליהן שמות החטופים |
"דיכאון, עד לפני כשלושה שבועות ידענו על שני הרוגים, וגם חטופים ונעדרים. היום יש כבר שלושה הרוגים שאחד מהם היה חטוף ונהרג בשבי. הנעדרים נמצאו בשלבים יותר מתקדמים של החיפושים, כולם מהמסיבה ב'רעים'. המנהל כינס את כולנו וקבלנו חולצות עם שמות החטופים, שהתברר, כי חלקם היו בעצם נעדרים ונמצאו. אחר כך. ערכנו טכס לזכר הנופלים. בכניסה לביה"ס תלוייה תמונה ענקית של כל החטופים.
"מה קורה עם הגיוס?" אני שואלת. "סבתא, זה ממש לא בראש שלנו, העצב והתסכול גדולים מאוד. נרשמנו, קבוצה מהכיתה, ועוד חברים מהצופים לעזור לחקלאים, ואספו אותנו ברכבים לישובי העוטף לעזרה בקטיף."
בארוחת שישי האחרונה לפתע אמרה: "אני רוצה ללכת למכינה צבאית לפני הגיוס". כזכור, כמחאה, לא רצתה להתגייס בכלל כמו כל בני כיתתה.
בינתיים גם תלמידי גימנסיה הרצליה חזרו ללימודים.
בשבוע שעבר חזרנו, מתנדבי "ידיד לחינוך", להתנדבות. נאמר לנו כי הקושי הכי גדול הוא בכיתות א' ו-ב' שגם אחרי שחזרו ללימודים, למדו רק יומיים בשבוע עד לפני זמן קצר. בינתיים הייתי פעמיים בכיתות ב' ואכן ראיתי נסיגה בקריאה.
הלוואי ונדע ימים טובים מאלה !!