הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך


"המתנדבים בעם" - "וכשאני לבדי, אני חושב לעצמי..."
מאת: זאביק שני
חיים נחמן ביאליק כתב ב-1900 את השיר "למתנדבים בעם". זה היה שיר 'תעמולה' - עוררות וגיוס של יחידים וקבוצות למען התנועה הציונית, לטובת ההתיישבות בארץ ישראל.
בשבעה באוקטובר לא נכתב שום שיר. לא היה צריך שום שיר. קול דמי אחינו זעקו לנו מיישובי עוטף עזה. "איפה המדינה שבשמך יישבנו את הנגב? מה עם החוזה החתום בינינו, האזרחים, לבינך? הפקרת אותנו!"
מרגע שצופרי פיקוד העורף התריעו על מטחי הרקטות המשוגרים לעבר ישראל, היחידים שהתעוררו מיד, תרתי משמע, למציאות חדשה, אכזרית וכואבת היו המתנדבים מהעם. מאותו רגע נראינו כמו עדת נמלים, שמישהו ניסה להחריב את קינן והן מתרוצצות אנה ואנה, כדי להשיב סדר בבלאגן שנוצר.
כמעט כל אזרח שיכול היה, חיפש להתנדב – מי בביצוע הסעות למגוייסים ליחידותיהם, מי במשלוח ציוד למפוני הישובים שעזבו את ביתם בחוסר כל, מי באספקת מזון לחיילים ובאספקת ציוד צבאי בסיסי, שאחרי 1973, כלקח, והיה חייב להימצא במחסני החירום...
גם אני רציתי להתנדב, ורציתי לסייע בתחום שהייתי בטוח שרבים יזדקקו לו – הסיוע והתמיכה הנפשית. הייתי מתנדב ב"ערן" במשך שנים רבות, אך בשל אילוצי תעסוקה נאלצתי להפסיק. כשביקשתי לחדש כעת את התנדבותי, התברר שאני בבחינת "פג-תוקף" בשל חלוף השנים. החלטתי לפנות לאחד מבתי המלון בעיר מגורי, רחובות, ולתור אחר מפונים שזה מקרוב הגיעו. אכן מצאתי מפונים מאשקלון שהובאו למלון ע"י החברה המעסיקה את בני משפחותיהם. למעט משפחה אחת שביתה בראשון לציון נהרס בפגיעה ישירה של רקטה, שאר האנשים עזבו את בתיהם בשל החשש מרצף המטחים שנורו על עירם. שוחחתי עם משפחות, שהמשותף לכולן – אי הידיעה מי יטפל בהן ומי ידאג לצרכיהן. חברת "אפלייד מטיריאלס", שפינתה אותן, עשתה זאת לפרק זמן של מספר ימים. מה יהיה אח"כ? איפה נתגורר? וברור ששאלה זו משמעותית הרבה יותר, כאשר מדובר במפוני ישובי העוטף.
קופת-חולים "מכבי" וצוות הפסיכולוגים שלהם, לקחה על עצמה את הטיפול הנפשי-רגשי במפונים. אני, שרציתי להיות מקושר למפונים שזה עתה הגיעו, מצאתי עצמי מוצמד לשני מטופלים סיעודיים שנזקקים לשירותי העובדים הסוציאליים. גם הם, למרות שלא חוו את טראומת הפינוי ואת זוועות הקטל, מבוהלים ומפוחדים וצמאים להסברים, ואני יושב עימם, מנסה להרגיעם בהסברים על מה שקורה בחוץ, ולמה ה"בומים" נשמעים שונה זה מזה. מנסה להסיח דעתם וכמו שעושים לילדים – אני מקריא להם סיפורים קצרים (בשל גילם, הם מתקשים בקריאה ובריכוז לאורך זמן...).
וכשאני לבדי, אני חושב לעצמי – אנו נצטרך לחשב ולהמציא את דרכנו כחברה, מחדש...סדרי עדיפות לאומיים, קביעת נהלים ברורים, מי אחראי למה? מה סמכויותיו? מה הם תקציביו? הפיכת הגוף לביקורת המדינה לגוף עם שיניים שלאימפוטנטים אין כניסה אליו. ו...יש עוד כל כך הרבה נושאים...
השבעה באוקטובר כואב הרבה יותר מהשישה באוקטובר, כי מתברר שלקחים רבים לא הפקנו ולא יישמנו.