הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

אופטימיות היא מחלה מדבקת, מאת: רחלי פוקס משקובסקי

מה עושים רחל אלקרסי, יצחק כליפה ומאיר שטיינהרט מעפולה - בימים אלה ובכלל?

ביום ששי שעבר, ה 13.10, שבוע לאחר מתקפת הטרור על העוטף, שמעה רחל אלקרסי מעפולה, שצריך עזרה בבישול לחיילים ולמשפחות חיילים שנפלו בקרבות. מייד נסעה לאולם האירועים שבו נעשתה העבודה, והצטרפה למתנדבים שבישלו כבר במשך הלילה. "הכנו 500 מנות: בשר, דגים ותוספות. בעל האולם תרם את המקום, המצרכים נקנו מתרומות", היא מספרת. "בסוף ארזנו הכל".

רחל מתנדבת ותיקה ב"ידיד לחינוך". 14 שנים בביה"ס הממלכתי דתי "אוהל מאיר". יום בשבוע עוזרת לספרנית, ויום בשבוע בכיתות א, ב. תמיד צמודה לאותה המורה. זו השנה השלישית שהיא מתנדבת גם בביה"ס "יובלים" לילדים עם מוגבלויות. היא עושה עם הילדים עבודות יצירה. בכלל, עבודות יד זו החוזקה שלה. לפני כמה שנים יזמה הכנסת תפירה ורקמה למערכת. גם בנים משתתפים? אני שואלת. "בהחלט", אומרת רחל. בעבר התלוותה אליה אחת המורות.

כנערה, למדה רחל תפירה, ומשם הידע שלה. ושאר עבודות היד שאת עושה עם הילדים? "אני פשוט אוהבת את זה. הייתי עוזרת לבתי, שעבדה כגננת, להכין דברים לגן. גם בכיתות א, ב, אני עוזרת בקישוט. לפני שנתיים התחלנו להכין כיסויים ללחם. עכשיו, כשבתי הספר נפתחים, נכין שוב. כבר הכנתי את הבדים. הילדים יתפרו וירקמו. כמו בילדותנו, אנחנו אומרות זו לזו. השנה היא לבד, ללא מורה מלווה. זהו המחסור הידוע במורים.

הנכדים של רחל מגוייסים. עם אחד מהם, שמוצב בגבול לבנון, היא שוחחה בטלפון. "באמצע השיחה פרצתי בבכי", היא מספרת, "אז הוא אמר לי: אל תבכי סבתא, הכל יהיה בסדר". "אני יודעת שאחר כך יבואו ימים טובים יותר", מסיימת רחל את השיחה.

יצחק כליפה, תושב המושב גן נר במועצה האזורית גלבוע, שיחק מאז ומתמיד טניס שולחן, והיה אף מאמן לצד עבודתו כמנהל לשכת הבריאות של עפולה. לקראת פרישתו לגמלאות, גמר אומר להכניס את הספורט הזה לבתי הספר, וכך עשה. הוא עניין את בתי הספר היסודיים בעפולה בנושא ושיתף את העיריה ("היכרתי את ראש העיר מתוך עבודתי בלשכת הבריאות"). העיריה קנתה שולחנות מתאימים, "ויצאנו לדרך". כיום הוא מאמן תלמידים ב- 11 בתי ספר! תשעה מהם בעפולה, אחד בגן נר ואחד בבית אלפא.

"בכל בית ספר אני מקבל שעתיים", הוא מספר. "בהתחלה אני בודק מתוך תלמידי כתות ד עד ו שמעוניינים, מי מתאים, ובסוף מקים בכל בית ספר נבחרת. בכל נבחרת יש 6-8 ילדים. בביה"ס יהלום יש הרבה כישרונות בתחום הזה, אז שם הקמתי שלוש נבחרות. בסך הכל יש לי 12 נבחרות, בהן כ100 תלמידים". יצחק עושה שני טורנירים בשנה. בביה"ס יהלום הציבו שולחנות באולם הספורט, וגם בחצר, כך שכל הילדים יכולים לשחק בהפסקות.

בימים האלה מקיימים את האימונים בחצר על מנת להיות קרובים למרחב המוגן. ישנם בתי ספר ששמו שולחן בממ"ד. בעפולה פתחו את בתי הספר די מהר. אמנם לא כל הילדים הגיעו. היום (יום א, ה22.10) כבר אימנתי. עושים מפעם לפעם תרגולת של כניסה למרחבים המוגנים. בגלבוע פתחו יותר מאוחר, וטרם התחלנו את האימונים. "אני עושה הכל "בכיף", הוא אומר.

בזהירות אני שואלת האם למצב יש השלכות אישיות עליו. "האחיין של אשתי, לצערי, בין הנעדרים. הוא היה במסיבה בצומת רעים." ובכל זאת הוא מסיים את דבריו במלים האלה: " יהיו ימים טובים. יש תקווה."

מאיר שטיינהרט מתנדב יום יום רק "על מנת שלא יהיה לי משעמם" כדבריו. "התנדבתי בבתי ספר עוד לפני ש"ידיד לחינוך" נכנסה לעפולה. בהמשך הצטרפתי". מאיר, ד"ר לפילוסופיה של החינוך מאוניברסיטת חיפה, מכין תלמידים בחינוך המיוחד לבחינות הבגרות בכל המקצועות ההומניסטיים, ובנוסף, מנחה תלמידים מחוננים בבית ספר יסודי בהכנת עבודות חקר. בהנחיה זו הוא מנצל את הידע האקדמי שלו במחקר. את בתי הספר בהם נוער בסיכון או חינוך מיוחד מיהרו לפתוח. "כך גם אני חזרתי לסייע אחרי יומיים שלושה בתיכון "רימונים" ובבן גוריון – שם יש כיתה של חינוך מיוחד." במסגרת פעילותו האקדמית הרבה מאיר לחקור את נושא הילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובהם נוער בסיכון.

לאחר שהתרשמתי מכמות העשייה של מאיר, התברר ששמעתי רק את ההתחלה. הוא מתנדב גם בשני בתי חולים – בעפולה ובנהריה במסגרת עמותה בשם "סגולה", שהוקמה ביוזמת המשרד לאזרחים ותיקים, והיא עוסקת במיצוי הזכויות שלהם בעת אשפוז. "כשהייתי בנהריה לאחרונה" הוא מספר, "עקב המצב הבטחוני, כל המחלקות הורדו ופעלו במקלט ענקי."

מאיר גם מתנדב מפעם לפעם להרצות בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, ואף משמש שם כעוזר מחקר לפרופסור אריה קיזל . בנוסף, הוא חבר בהנהלה של בית חינוך עוורים בירושלים – שם הוא משתתף בישיבות אחת לחודש. ומאחר שנשארו לו עוד כמה שעות פנויות, הוא חבר בעמותת "יד לקהילה", ובימי חמישי משתתף בארגון ארוחות לעניי העיר על פי רשימות של משרד הרווחה. "כמובן על מנת שלא להשתעמם".

האיש יליד 1941, עלה לארץ עם משפחתו מארגנטינה בשנת 1953 לקיבוץ גבעת חיים איחוד. "אף פעם לא ויתרתי על המבטא", הוא צוחק. מאחר שהוא דובר ספרדית, ועקב פער השעות בין ישראל לאמריקה הדרומית הוא נותן בערבים הרצאות באוניברסיטאות בניקרגואה ובגווטמלה. בנו חי בגווטמלה, ויש לו בת בארץ ונכדים, ששניים מהם כרגע מגוייסים. אשתו, למרבה הצער, נפטרה ממחלה לפני שנים רבות.

"ב2003 הייתי בין מייסדי פנימיית "נירים" לנוער בסיכון גבוה בבוסתן הגליל, ואף שימשתי בה כמורה. עד היום אני מתנדב בפנימייה. בימים אלה נודע לי, לצערי הרב, ששניים מבוגרי נירים נהרגו בפיגוע הטרור". על אף הזעזוע והעצב, גם הוא אומר לי, שעוד יבואו ימים יותר טובים.

אני חושבת על האנשים מלאי המרץ והאופטימיות ששוחחתי איתם, ונזכרת במחקרים המוכיחים, כי התנדבות תורמת לרווחה הנפשית של המתנדב, ועל כן הוא יותר אופטימי מן הסתם. האנשים האלה אינם רק אופטימיים, הם הדביקו גם אותי. ואל יהא הדבר קל בעיניכם בימים האלה.