הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך


רוחמה הנדי מנהלת בית הספר לילדי המפונים במלון הרודס הרצליה: "במלון ישנים, במסעדה אוכלים ובבית ספר לומדים" - מאת: רני רוגל
וקצת על חנה, רכזת "ידיד לחינוך" הרצליה ועל המתנדבים
הכירו את רוחמה הנדי, מי שבשבעה השבועות האחרונים הייתה מנהלת בית הספר שלי, כלומר זה בו לימדתי במלון "הרודס" במרינה של הרצליה ליד היאכטות. הייתי שם כמתנדב "ידיד לחינוך" יחד עם מתנדבות ומתנדבים נוספים שלנו לצד חיילות וחיילים מחיל חינוך, סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב ומדריכות מהנוער העובד. "סגנית המנהלת" הייתה חנה רבי – רכזת הרצליה ב"ידיד לחינוך", שלא רק ארגנה ווידאה נוכחות מתוך 23 מתנדבות ומתנדבי הרצליה שנרתמו לכך (כמובן לא כולם יחד), ביום ובשעה היעודים, אלא הייתה שם כל הזמן – לפחות בימים בהם אני לימדתי מסביב לשולחן כיתות ג'-ד'. כמו שאני מכיר אותה, חנה לא הגיעה במיוחד בשבילי, אלא פשוט הגיעה כל יום, עקבה, סייעה באיתור חומרי למידה, ורוב הזמן ישבה ליד השולחן "שלה" מחוץ למרכז הלמידה עם ילד או ילדה, ולימדה אותם.
רוחמה הנדי החלה את הקריירה החינוכית שלה כמורה לחינוך מיוחד בשכונת התקווה בתל אביב, עם תלמידים בעלי לקויות למידה והפרעות התנהגותיות. אחרי סיום לימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב הפכה ליועצת חינוכית באותה שכונה וטיפלה בעבריינות נוער עם תיקים במשטרה, ובהמשך ניהלה את תיכון "מפתן" בתל אביב.
כשהמשפחה עברה להוד השרון לפני 27 שנים, קיבלה רוחמה את ניהול בית הספר "נתיב" (יסודי) ובהמשך "אופק" (תיכון) בהרצליה. "זו הייתה תקופה מאוד מעניינת ומאתגרת", היא אומרת. "אוכלוסייה שונה, אבל חינוך מיוחד זה חינוך מיוחד. עברתי את כל האתגרים בתחומים אלה, ובניתי את התפקיד שלי כמענה לכול המעגלים סביב התלמיד, כולל המשפחה". בגיל 55 רצתה לפרוש אבל מנהלת המחוז ומנכ"לית משרד החינוך לחצו עליה להמשיך. כשהחליטה סופית לפרוש בגיל 60, באמצע תקופת הקורונה, "משכו" אותה עוד חצי שנה. אז יצאה רוחמה לגמלאות, ומאז היא מתנדבת במספר גופים.
"המלחמה קראה לי לדגל", היא אומרת. "התקשרתי למשרד החינוך ואמרתי שאני מוכנה לבוא יומיים בשבוע, שהפכו לחמישה ימים בשבוע במרכז הלמידה שנפתח במלון "הרודס" בהרצליה – משרה מלאה בהתנדבות". מסתבר שנכונות זו התאימה לה מאוד, כי הייתה מוטרדת עקב שלושת ילדיה הקרביים שגויסו למלחמה.
"חיפשתי להיות עסוקה ולא מוטרדת", היא אומרת לי. "תחילה היו במלון מפקחות של משרד החינוך, וכשראו שאני שם, השאירו אותי להוביל. התפקיד לא היה רק לנהל, אלא לבנות את המערכת, לבנות קבוצות ולמצוא תכנים עבור כ-60 התלמידות והתלמידים שהגיעו אלינו, לא בעת ובעונה אחת, מהצפון – בעיקר קריית שמונה, ומהדרום – בעיקר אשקלון. זה כלל את הקשר מול כל הגורמים – צבא, תנועות נוער, "ידיד לחינוך" והסטודנטים מאוניברסיטת תל אביב; לתכלל את כל אלה יחד לבניית מערכת מתאימה".
מה התחושות שלך עם סיום פעילות בית הספר?
" מה שנעשה בתקופה זאת היה מקסים, אבל טוב שזה מסתיים, כי התלמידים צריכים למצוא פתרונות במערכת ולעבור למסגרות קולטות באזור. במלון ישנים, במסעדה אוכלים ובבית ספר לומדים".
זו לא מסגרת לימודים רגילה. האם לבית הספר הייתה משמעות?
"מה שנעשה כאן היה חשוב, ונתן להורים ולתלמידים הרבה ביטחון. יש ילדים שהפיקו הרבה יותר תועלת במסגרת קבוצות קטנות ולעתים אחד על אחד, מאשר בכיתה של 40 תלמידים. זו הייתה חממה בה יכולנו לזהות ילדים עם חרדות, ולכוון לטיפולים על ידי תרפיסטים ופסיכולוגים, שהגיעו ונתנו מענה קבוצתי ופרטני".
מה החוויה הבולטת שלך מבית הספר שלך במלון הרודס?
"החשיפה לאוכלוסייה ולמצב אחרים לגמרי מאלה שאני מכירה והתמודדתי איתם. מצד שני, ראיתי הרבה הערכה וכבוד מצידם למסגרת שנתנה מענה לילדים שלהם. אני מתכוונת במיוחד להורים, שעם כל הקשיים שמתמודדים איתם, ידעו מאוד להעריך ולהודות".
מה דעתך על מתנדבי "ידיד לחינוך" שלימדו את הילדים?
"כשאני חושבת על חנה רבי ומתנדבי "ידיד לחינוך", נעתקות המילים מפי. חנה משלבת אישיות, רצון טוב, ידע ומוכנות להעניק ולתת. לא פגשתי דברים כאלה. המורות והמורים המתנדבים מכול גווני קשת האוכלוסייה. הכי טובים שיכולתי למצוא. עושים עבודה עם הלב והנשמה, ורצון לתת בלי לקבל. יצרתי קשר נהדר איתם ואשמור עליו".
מה עכשיו כשבית הספר סיים את פעילותו?
"אנחנו מדברים לפני חופשת חנוכה, אז חופשת חנוכה עם הנכדים. כבר שלוש שנים אני מסייעת לעיריית הרצליה כנציגת העירייה בוועדות אפיון וזכאות לצרכי חינוך מיוחד, וממשיכה בכך".