זיכרונות המנוסה בתקופת השואה, חזרו אלי, מאת: חנה הופר

"ילדה בת שש, שאינה זוכרת דבר. במוחה נמחק הכל...הייתי ילדת תרמיל..." מתוך ספר שיריי - "התמודדות".

כולנו נחשפים למראות המזעזעים של המלחמה הארורה הזאת כולנו צפינו בזעזוע עמוק במנוסתם של משתתפי המסיבה, שהתגוננו מהמרצחים. כולנו ראינו את האימהות והאבות בקיבוצים, שהגנו בחירוף נפש על ילדיהם. אין לי ספק שהרגשנו, שאנו נמצאים בעיצומה של שואה. "שואה" - מילה שלא העזתי להגות אותה, כשורדת שואה.

מה שהיכה בי פתאום ובהלם, היה, שזיכרוני אשר אבד לי למשך 6 שנים, והאירועים אשר נמחקו ,חזרו אלי במלואם. הזיכרון כאילו עשה אתחול, והרגשתי שאני חיה את העבר שחדר לתוך ההווה וחיה אותו מחדש.

הייתי "ילדת תרמיל" לפי הגדרת אימי, ועתה אני חיה את העובדה שהכניסו אותי לתרמיל, שומעת את ההוראות מהורי לא להוציא הגה, כי אם האנשים הרעים יגלו אותנו, נמות כולנו. אני גם חיה את האשפוז שלי בבית חולים באוסטריה לניתוח בשל פצע מוגלתי בראש, ואת אבי שעמד מתחת לחלון חדרי, כשאימי זורקת אותי לזרועותיו. הוכנסתי לתרמיל, ושוב נסנו ביערות. לא אספר את המראות שאני חיה בהם, בגלל התעלול שעשה לי הזיכרון בעת הזאת. אני משתדלת לצפות מעט בטלוויזיה.

"אני חדורת תקווה שנתגבר, ושיבואו זמנים טובים מאלה, ומתעודדת מכך שיש לנו מדינה יפה וחזקה ,שלא הייתה לנו אז!!!