עת הפרשנים. על ההסברה הישראלית במלחמה - מאת: דורון סוסליק (לשעבר דובר התעשייה האווירית)

הימים – ימי מלחמה. מזה מספר שבועות אנו צמודים למסכי הטלוויזיה, קשובים לשידורי הרדיו וגולשים ללא הרף באתרי החדשות. מנסים לעקוב, להתעדכן, להבין "מה הולך" בזירות הקרב השונות. סיפורי גבורה של אזרחים שיצאו להגן על ביתם, רכושם, חייהם, מובאים ללא הרף בפירוט מצמרר. פעילותו העוצמתית של צה"ל אל מול התוקפים באה לידי ביטוי בעדכונים מקצועיים ועניניים שמוסר דובר צה"ל. אמצעי התקשורת מלאו סיפורים אישיים מזעזעים של בני משפחה, שיקיריהם עונו, נרצחו או נחטפו לשבי וגורלם לא נודע.

התקשורת הדיגיטלית החלה לשדר מסביב לשעון. כתבים נשלחו לזירות השונות. האולפנים מלאו מראיינים וכתבים, אשר דיווחו על המתרחש. בעקבותיהם  נערכים דיונים, בהם נוטלים חלק פרשנים,"לשעברים", יוצאי שב"כ, מוסד, מודיעין, לוחמה בטרור ועוד.

הפרשנים מוסיפים תובנות משלהם לדיווחי הכתבים מהשטח. מרביתם נטלו בעבר חלק בפעילות קרבית של צה"ל ביבשה, באויר, בים ובשירות המודיעין.

ההסברה הישראלית התלבטה במשך השנים, כיצד נכון לפעול. האינתיפאדה הראשונה, למשל, התחילה בהפתעה מוחלטת ב – 8 בדצמבר 1987. שר הבטחון, דאז, יצחק רבין, נמצא אז בביקור ממלכתי בארה"ב ולא חשב שעליו לקצר ביקורו. "העניין יסתיים תוך זמן קצר", גרס. ישראל לא עיכלה את המתרחש, לא הגיבה, וכמובן שלא היה ברשותה מערך הסברה זמין, שיכול היה להעריך את המצב החדש שנוצר, ולחבר את כל הגורמים הנוגעים לתחום ההסברה. היה ניסיון להקים, כבעבר, מרכז תקשורת בירושלים, אך הוא החזיק מעמד זמן קצר בלבד. אלוף פיקוד מרכז החליט שהוא מיותר. כל אחד מהדוברים שטיפלו אז באינתיפאדה, פעל על פי תפישתו המקצועית. כלומר, לא היה מסר אחיד שיצא מהדרג הממשלתי, אשר ינחה את כל הדרג המדברר.

האינתיפאדה השנייה החלה בערב ראש השנה 2000, מיד לאחר כישלונה של ועידת קמפ-דיוויד השנייה. שניים מיועצי רה"מ, אהוד ברק, הודו, מאוחר יותר, כי ישראל לא נערכה כראוי, וממילא, לא הבינה את המשמעויות של "היום שאחרי", כלומר, האלימות הצפוייה בעקבותיה. כמו במקרים רבים אחרים כשלון השיח -המדיני הוליד אלימות, אש ודם.

עשרה ימים לאחר שהחלה האינתיפאדה השנייה, הורה רה"מ ושר הביטחון, אהוד ברק, על הקמת מרכז תקשורת, ועל מינוי נחמן שי למתאם הסברה לאומי. "למשך 6 שבועות", אמר נחמן, "הצלחנו לרכז את כל פעולות הגורמים העוסקים בנושא תחת קורת גג אחת. היה זה צעד חשוב קדימה, שסייע לנו בכמה אירועי חדשות ראשונים". "אולם", ממשיך ואומר נחמן, "כפי שזה תמיד קורה לנו, המערכת התעייפה  ופוזרה". "שוב נכנסנו לניהול מלחמה ארוכה עד שנת 2006, מבלי שגוף אחד ירכז את כל גורמי הדיפלומטיה הציבורית, ויכוון אותם לפעול במשותף".

עכשיו, דומה כי הדברים מתנהלים אחרת. תא"ל דניאל הגרי, לוחם ומפקד בחיל הים, מונה להיות דובר צה"ל. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי ויכוחים רבים נישאו בעבר בשאלה: האם דובר צה"ל צריך להיות קצין בכיר בצבא, או לחילופין, אזרח, בעל רקע תקשורתי, עיתונאי בכיר, שישכיל להעביר למפקדי הצבא את מהותם של אמצעי התקשורת הרבים מולם יעבוד, דרישותיהם המקצועיות והכורח לגשר, באופן מתמיד, בין הצבא לעיתונאים. מאז תחילת האירוע, הגרי עורך פעמיים ביום מסיבות עיתונאים, בהן הוא מוסר – במידת האפשר – דיווחים מקצועיים, ענייניים על התקדמות המערכה. הוא מאפשר לעיתונאים להציג שאלות. ביכולתו – יענה, פעמים אומר: "אבדוק ואחזור אליך". התנהלותו משדרת  אמינות. נכס חשוב לכל דובר.

הצבא גם חושף את ביקורי הרמטכ"ל, אליו מתלווה דובר צה"ל ביחידות הלוחמות. בביקורים אלו משוחח הרמטכ"ל עם הלוחמים והמפקדים, מעדכן אותם לגבי מטרות הלחימה ומפיח בהם אמונה ותובנות.

בשטף הדיווחים החדשותיים  נותנים העורכים, המראיינים  והכתבים, מקום  גם לסיפורים האישיים, קורעי הלב, של משפחות החטופים. כל משפחה – וסיפורה היא. חשוב שקולם יישמע!

ההסברה המקצועית והטובה שהצבא מנהל, מחזקת את האמונה בכוחו של צה"ל, ונותנת תקווה כי למרות הכל, אנחנו נתגבר.