גבעתיים - "ילדון כבן עשר הרים אלי ראש ואמר: 'אנחנו לא רוצים ללמוד. אנחנו רוצים לשחק', ואז 'יצא ממני' טון דיבור שחשבתי ששכחתי אותו...", מאת: שושנה רשף ויונינה פוקס

מאז האסון שפקד אותנו ב 7 באוקטובר, פרצה ועלתה ההתנדבות בחברה הישראלית מעבר לכל מה שיכולנו לשער. שמעתי מדברים על הנושא כאילו מתקיימים אצלינו "מילואים במגוון התנדבויות", וכל זה כמובן מרגש ומחמם את הלב.

כך למשל, באחד הימים הראשונים למלחמה הגעתי לבי"ח שיבא מסיבות אישיות, ונתקלתי בתור ענק, ענק בכל מובן, שהשתרך עשרות מטרים עד מחוץ לכניסה הראשית. בתור עמדו צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, חילונים וחובשי כיפה וגם כאלה עם פאות ארוכות. בדיעבד הבנתי, שהיה זה תור של מתנדבים למתן תרומות דם. אחר כך נודע לי, שתור דומה היה גם בבתי"ח אחרים וכך גם בימים הבאים.
התחלתי לבדוק מה קורה בתחום ההתנדבות בסביבה הקרובה שלי.

רחל גילרן, מתנדבת במסגרות שונות, מספרת על הפעילות ב"ליונס גור אריה" בגבעתיים, שהיא חברה שם. "ארזנו ארגזים מכל מה שמצאנו לנכון, כולל ביגוד שנרכש גם מתרומות כספיות, וגם כובעי צמר שנסרגו ע"י מתנדבות תוך לילה, וכל זאת גם עבור חיילים וגם למפוני בארי וניר עוז. בהמשך", היא מספרת, "נסענו לתת להם אישית את הדברים".

באחד הרחובות הראשיים בעיר, נתקלתי בקבוצת צעירות בגיל תיכון, מכינות מגשיות עם ארוחות מוכנות עבור חיילים. המזון ניתרם ע"י תושבי העיר. וכך, עוד ועוד מיזמים, אם במסגרת פעילות העירייה ואם בהתגייסות ספונטנית ואישית.

בהמלצתה של יונינה, "רכזת "ידיד לחינוך" בגבעתיים, הגעתי למלון "רוקסן" ברמת גן. עליתי לקומה השלישית ומצאתי אולם ענק, ושם סביב שולחנות ושטיחים שעל הריצפה ישבו ילדים בגילאי גן ובית ספר שקועים במשחק משותף או עם מתנדבת מספרת סיפור...

יונינה סיפרה לי איך הכל התחיל. "אחרי 15 שנים בפנסיה חזרתי פתאום להיות מנהלת - תהליך שהתנהל בשני שלבים. השלב הראשון היה, כשלחצתי בלילה, נטולת יכולת לישון, על קישור מטעם משרד החינוך, ובו בקשה להתנדבות עם ילדי מפונים מהדרום. בבוקר כבר קיבלתי הודעה כתובה, ובה אפשרויות לשיבוץ. בחרתי להגיע למלון רוקסן ברמת גן.
כשהגעתי למלון, פגשתי שם את נועה, המפקחת ממשרד החינוך, ושתי מתנדבות גמלאיות - טובה וריבי. יחד עלינו לאולם האירועים של המלון, שבו אמור להתנהל המרחב החינוכי. "המרחב" שנגלה לעינינו היה רחוק מלהיות "חינוכי". על הקירות "רעמו" במלא עוצמה שתי טלוויזיות, הרצפה הייתה מכוסה בחלקי משחקים - פאזלים מפורקים, חלקי לגו, קלפים, וביניהם שיירי אוכל. ילדים זחלו או התרוצצו. אימהות ישבו ובהו.. ההלם עבר מהר. התחלנו בפעולה: 'יש כאן מחיצה, אז אפשר לארגן את החלק הזה כבית ספר... נרכז כאן שולחנות..... ואת החלק הגדול אפשר לחלק לגן לפעוטות ולגדולים, ונשתמש בכיסאות כמחיצה', לאחר שהעברנו שולחנות וכסאות, פנינו לילדים: 'מי מוכן לעזור למיין קלפים? מי מוכן לאסוף לגו?'. תוך כמה שעות המרחב התארגן. ציוד של גן ילדים הועבר. קרטונים של חוברות עבודה וציוד לימודי מלאו את המחסן. התארגנות נהדרת של מחלקת החינוך בעירייה. בערב כבר גייסתי צוות מורות "לשעבר" ובניתי מערכת פעילות.

למחרת בבוקר הגעתי מוקדם למלון, ושוב הוכיתי בהלם. הטלוויזיות רעמו, משחקים ושיירי אוכל שוב מפוזרים על הרצפה. ניגשתי לקבוצת ילדים ששיחקה ליד אחת הטלוויזיות וביקשתי לכבות אותה, "כי אנחנו רוצים לארגן למידה באזור הזה". ילדון כבן עשר הרים אלי ראש ואמר: 'אנחנו לא רוצים ללמוד. אנחנו רוצים לשחק', ואז "יצא ממני" השלב השני. בטון דיבור שחשבתי ששכחתי אותו, אמרתי: 'אני המנהלת של המקום. מעכשיו המקום הזה הוא בית ספר, ומשעה תשע  בבוקר עד הצהרים רק לומדים'.
מרגע זה, במשך שבועיים, עד שמפוני המלון - משפחות שוטרים מהדרום, חזרו לבתיהם או עברו למרכזים "גדולים" יותר, אולם האירועים של המלון הפך למרחב למידה. הפעוטות בנו, ציירו, או הקשיבו לסיפורים בעזרת גננת, בנות שרות ותלמידים חונכים. ילדי הגן ותלמידי כיתה א קיימו "שיחת בוקר", יצרו, ולמדו לקרא ולכתוב במדויק אותיות וספרות בעזרת גננות ותלמידי תיכון מתנדבים, ומעבר למחיצה, סביב שולחנות, ישבו התלמידים. מורות וסטודנטים מתנדבים סייעו להם להשלים חומר ולהתקדם בחשבון, שפה ואנגלית. בשבוע הלימודים שולבו פעילויות מהנות כמו "שעת סיפור", פעילות יוגה, תנועה, סריגה ואפילו קליעת צמות לבנות. והאימהות, הן הקפידו במהלך היום ובעיקר בשעות אחה"צ והערב לשמור על המרחב נקי ומסודר.

מרחב הלמידה במלון רוקסן ברמת גן פעל שבועיים. נפרדתי מהילדים ומההורים בחיבוק ובדמעות. ההורים לא הפסיקו להודות, ואני ממשיכה לחשוב עליהם ולשלוח להם מרחוק ברכות לימים ולילות שקטים וחזרה לשגרה מבורכת. שלוש מהמתנדבות הנפלאות, שהגיעו למרכז, משולבות כבר בפעילות של "ידיד לחנוך" עם ילדי גבעתיים. הרי לא חשבתם שלצד ההתנדבות עם ילדי המפונים אשכח את "השיגרה" שלנו.
 

יונינה פוקס הייתה שנים מנהלת בית ספר. מאז שפרשה, היא כאמור מרכזת את פעילות "ידיד לחינוך" בגבעתיים. גם כשפעלה למען מפונים מהדרום, המשיכה לדאוג לפעילות "ידיד לחינוך" בעיר.