הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
עושים להפגת מתחים בבאר שבע, מאת: יפה חכמון
ובעיקר: ילדים מספרים על תחושותיהם בתקופה הראשונה של המלחמה
בימים הראשונים, בהם שערי בתי הספר היו נעולים וכן שאר המסגרות, ההורים, הילדים וצוותי החינוך חיפשו ועדיין מחפשים דרכים להיות יצירתיים. הראש עבד שעות נוספות.
כאן בבאר שבע התלכדו כמה גופים (עיריית באר שבע, ועמותות "ביחד" ו"כיוונים") במטרה להעניק הפוגה ושחרור לילדים ולהוריהם, וכך דאגו לפעילויות בשכונות לילדי העיר. השתתפתי בפעילות בשכונה ה' יחד עם נכדי שהביאו חברים מבית ספרם.
ברגע שהגענו לאולם, נשמעה אזעקה. היינו צריכים להרגיע את הילדים וההורים שליוו אותם, והובלנו את כולם למקלט נקי, צבוע, יפה ונעים. כשכולם נרגעו, החלפנו חיוכים וחזרנו לאולם. המפגש היה בבית החינוך רמב"ם - בית ספר ממלכתי דתי (המקום בו אני מתנדבת). היו פעילויות בכיתות. (צביעה, משחקים ושיחות) והייתה פעילות מרכזית באולם. המדריך לימד צעדי ריקוד לצלילי המוסיקה. אחר כך עבר לתרגילי התעמלות. הילדים קפצו על חבל והעיפו בלונים בשלל צבעים. מרבית הנוכחים השתתפו. הפעילות הביאה לפורקן ולשמחה. זו הייתה גיחה מרנינה ומרעננת וגם הסחת דעת מכל מה שמסביבנו.
שוחחתי עם אחדים מהילדים, חלקם מכיתות ג' וחלקם מכיתות ו'. בקשתי לדעת על תחושותיהם בתקופה הזו, והרי חלק מהתשובות שקבלתי בשפתם ולפי גילם.
ש. א: "כאן בפעילות אני מרגיש עכשיו נהדר. זו פעם ראשונה שיצאתי מהבית, וגם אמא רגועה יותר".
ב. ש: "בימים הראשונים נבהלתי והקאתי כל פעם שהייתה אזעקה. אחר כך ההורים והאחים הגדולים אמרו, שאנחנו מוגנים ועלינו לבטוח בה' ונרגענו".
מ. ש: "קשה, מאוד קשה. כל פעם אתה צריך לתפוס מחסה, אתה לא יודע מה יבוא אחר כך. זה לא משנה אם זה באופקים או בבאר שבע. היו רגעים שחשבתי שהנה מחבלים נכנסים לבית, אבל הבנתי שזו רק מחשבה. אחי הגדול קרא תהילים. אבל גם סמכנו על הקב"ה ועל ההורים. אני מאוד מתגעגע לביה"ס, רוצה כבר לחזור.
ליאם משה אלעזר מבקש לספר על היום הראשון למלחמה: "ההורים שמעו את האזעקה, העירו אותנו ועזרו לנו לצאת מהמיטות לממ"ד. חשבתי שאני חולם, ואז נשמעה עוד אזעקה ועוד אחת. אחותי הקטנה צעקה: 'מלחמה, מלחמה'. כשהיו עוד אזעקות הבנתי שזה רציני ובאמת יש מלחמה. חשבתי שאולי הורדנו להם את האניה, או נסראללה. אבא הלך לבית הכנסת וכשחזר, סיפר לאמא ולסבתא (הוא חשב שאני לא שומע, הייתי סקרן ושמעתי כל מילה) שהגיע לשם חבר, קצין משטרה, עם מכשיר קשר וסיפר לאבא ולחברים שהמצב קשה, ויש מלחמה, ושחדרו לעוטף עזה, רצחו וחטפו אנשים. הוא גם אמר שיש מחבלים בתוך אופקים שהיא ממש לידנו. זה היה מאוד מפחיד ומלחיץ. קיבלנו את זה מאוד קשה. השוטר אמר שהחמאס התכונן מזמן ותקף". ניסיתי להרגיע את האחים שלי. אמרתי להם: 'זה כלום, זה כלום, עם הנצח לא צריך לפחד. יש לנו צבא חזק ואנשי ביטחון חכמים, ואנחנו ננצח'".
אני שואלת את ליאם אם יש משהו שהוא מתגעגע אליו, והוא עונה:
"כן, ללימודים, לחברים ולשחק כדורגל. יש לי משהו לספר, שאז זה מאד הלחיץ והפחיד, היום זה קצת מצחיק. סבתא רצתה להכין לנו ארוחת בוקר. התחילה להכין פרוסה אחת והייתה אזעקה. כולנו רצנו לממ"ד, היא שוב חזרה להמשיך את ההכנות ושוב אזעקה וריצות לממ"ד לזמן ממושך, ואז פרצנו בצחוק ואמרנו: האויב משחק אתנו במחבואים.
למזלנו, סבתא הרגיעה מאוד. כשהיינו בממ"ד, היא המציאה סיסמאות וקראנו אחריה: "זו הארץ שלנו, לא יוכלו לנו". וכל מיני סיסמאות. היא עשתה זאת בקצב הראפ ואחר כך הוסיפה תנועות ריקוד. אחותי הקטנה הייתה ממש בחרדות ורעדה, אז סבתא סובבה אותה, הרקידה אותנו, וצחקנו. אח"כ סיימה את ארוחת הבוקר בין אזעקה לאזעקה". את רוב הארוחה אכלנו בממ"ד."
טוהר ח. מספרת על מה שנשאר מסדר היום שלה מלפני המלחמה, ועל מה שהשתנה.
"חוץ מהימים הראשונים, הבקרים הם כמעט אותו הדבר. מצחצחים שיניים, אוכלים ומתלבשים. בדרך כלל אבא נשאר איתנו, כי הוא עובד מהבית וזה מאוד קשה, אך הוא דואג לנו. אבל הרבה דברים השתנו. כולם בבית, חוץ מאמא שיוצאת לעבוד. היא מזכירה רפואית. אין לימודים. אנחנו מנסים להעסיק את עצמנו. מציירים, משחקים, עם אחותי אני משחקת מחבואים, ואנחנו מעסיקים את האח הקטן שלנו. סבתא מגיעה כמעט כל יום. בימים הראשונים הפעילה אותנו בבית, עשתה סדנת אפיה, הרקידה אותנו, המצאנו סיפורים, וצחקנו הרבה... מהשבוע השני סבתא התתחילה לצאת אתנו לפארק מאחורי הבית, כשמסביב יש בנינים עם מקלטים. שיחקנו, קפצנו ורכבנו על אופניים. עשינו משחק תפקידים, כאילו שיש לנו מיפקדה, והצלחנו ללכוד חוליית מחבלים וחקרנו אותם. סבתא אמרה: 'אתם במאים ושחקנים מוכשרים ומעולים'. גם הלכנו מדי פעם לקניון הקרוב, שם כל הקומה התחתונה היא מרתף. אכלנו פיצה, שיחקנו במתקנים וחזרנו רגועים. סבתא יצירתית ומעסיקה אותנו. אנחנו מקווים לחזור מהר ללימודים ב"ה."
ראוי לציין כי יש בבאר שבע יוזמות נוספות, גם פרטיות, להפעלה ולהפגת מתחים בקרב הילדים והוריהם. אחת הנשים הידועה כאישה שניחנה ברוח ההתנדבות ומידת הנתינה, ופועלת במסגרות רבות בהתנדבות. עצמונה אייליג שמה. זה עתה עברה לדירתה החדשה והזמינה לביתה את ילדי השכונה והוריהם. עשתה סדנת בישול ואפייה, ציור, צביעה, ריקוד ופעילויות שביקשו הילדים.
שנדע ימים יפים, ושחיילנו וכוחות הביטחון ישבו בשלום עם ניצחון גדול!