מול הפגנות אנטישמיות בעולם, גרמניה תומכת בישראל– מניסיוני האישי עם גרמניה – אפשר גם אחרת, מאת: זאביק שני

מלחמת שבעה באוקטובר 2023 עוררה ביתר שאת את מפלצת האנטישמיות שבמשך שנים הייתה קבורה תחת מעטה של אנטי ציונות.

הפגנות נגד ישראל מתקיימות במקומות רבים בעולם – ארה"ב, בריטניה ועוד. במדינה אחת יש איסור על קיומן של הפגנות שיש בהן תמיכה בטרור – גרמניה. (יש לזכור, שבגרמניה יש מיליונים של מוסלמים – חלקם עובדים זרים מתורכיה ופליטים מוסלמים רבים, שנקלטו בשנים האחרונות במאמציה הרבים של הקנצלרית אנגלה מרקל).
בגרמניה מתקיימות הפגנות תמיכה בישראל בערים שונות. ידידה שלחה לי תמונה מהמבורג (עיר מגוריה), מיינץ וברלין. אני מצרף מספר תמונות.
המרגשת מכולם, בעיני, היא זו האומרת "לעולם לא עוד – זה עכשיו" (Nie Wieder Ist Jetzt). הם הקרינו זאת על שער ברנדנבורג בברלין ועיצבו מגן דוד, שחציו טלאי צהוב וחציו מגן דוד כחול, שבתוכו אותה הכתובת.

בעקבות תכתובת פנימית בקבוצת התקשורת שלנו, ותגובות שקיבלתי, אני מבקש לחלוק איתכם את "ניסיוני האישי עם גרמניה".

בסוף נובמבר 1983 נשלחתי בתפקיד עם מפקדי לגרמניה לתקופה של שבוע. אני דור שני לזוג הורים שורדי שואה, והפקודה הייתה קשה עלי. חלקתי אותה עם מפקדי, שהבטיח לי שאם יבחין בקושי שלי לתפקד, הוא יחזירני מיד ארצה.

נחתנו במינכן ביום ראשון קר ואפרורי. עוד קודם לכן, סיכמתי עם מפקדי, כי הדבר הראשון שנעשה עם נחיתתנו, יהיה ביקור במחנה הריכוז דכאו, השוכן בקרבת מינכן. הגענו למחנה לבושים בנעליים חורפיות ועטופים במעילינו, מסתובבים בשבילי המחנה שהיו מכוסים בחלקם בשלג קל. ואני חושב לעצמי: "הנה אני עטוף כמו בצל, מוגן היטב מפני הקור, ואיך זה שחיו כאן אנשים לפני כארבעים שנים?" בדרכנו חזרה למינכן וההבנה שהמחנה היה בפאתי העיר, אמרתי לעצמי " לא ייתכן שהגרמנים לא ידעו מה נעשה במחנות".

למחרת היום נפגשנו לשיחות עבודה ובערב, לאחר ארוחת ערב משותפת, הזמין אותי אחד הקצינים המארחים למרתף יין. שם התחלנו לדבר על נושאים כלליים שהביאו אותנו (איך לא?) לדון בסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני. בשלב מסויים של השיחה אומר לי בן שיחי, כי "הצהרת בלפור של 1917 היא כנראה הסיבה העיקרית למחלוקת, שכן היא מחלקת את פלסטינה לשתי מדינות". כאן הזדקפתי, תיקנתי אותו, ואמרתי לו שהוא מבלבל זאת עם תכנית החלוקה מנובמבר 1947. חילופי הדברים והמחלוקת של אותו ערב לא נפתרו. למחרת בבוקר, לפני שהחלו שיחות העבודה, הוא ניגש אלי, קצין בדרגת סגן-אלוף, ואומר לי: "בדקתי, ואתה צדקת!" השבתי לו, שלי היה ברור שהוא טועה, אבל מעניין אותי היכן בדק ומצא כי טעה? ואז השיב לי כי באקדמיית חיל האוויר לקצינים, הם למדו על הציונות ועל השואה.

שנים אחר-כך, בעת ביקור משלחת קצינים בכירים מגרמניה בישראל, שימשתי כקצין ליווי לשני המפקדים הבכירים (בריגדיר-גנרל וקולונל). ליום האחרון של שהייתם תוכנן עבורם סיור, שכלל את מצדה וביקור במוזיאון "יד ושם". בדרכנו הלוך, בסמוך למשטרת לטרון, סיפרתי להם על הגבול שעבר בסמוך עד שנת 1967וציינתי שאני בן לשני שורדי שואה, וכי אבי היה מלוחמי לטרון. כשהגענו בשעות אחה"צ ל"יד ושם", הודעתי להם שאיני יכול להיכנס יחד עימם למוזיאון. הם לא נדרשים להסברי, ואני אלווה אותם במרחק מה מאחור. עקבתי אחריהם ושמתי לב, כי הבכיר והמבוגר מביניהם שולף מדי פעם מטפחת ומוחה דמעה.
הנסיעה חזרה לתל-אביב חלפה לה בשתיקה כבדה, למעט תגובת הבכיר כשיצאנו, "לא ייאמן, לא ייאמן". הבאתי אותם למלון לקראת ארוחת פרידה שהייתה מתוכננת עבורם עם מפקד חיל-האויר. כשבאתי לאסוף אותם, לקח אותי הקצין הבכיר הצידה, ואמר לי את הדברים הבאים : "אני בחרתי לסייע לישראל, לא בגלל שאבא שלי היה אידיוט. הציבו בפניו ברירה – או שתהיה איתנו או שאשתך תהיה אלמנה, וילדיך יתומים". (ברור לי מה הייתה בחירתו של האב). כעבור מספר שבועות קיבלתי ממנו מכתב, שבו כתב לי: "הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם. ביקור מרגש כמו שהיה לי בישראל, וסיפורך האישי נגעו לי מאד. אני מזמין אותך לביקור אישי בגרמניה".

בשנת 2004 זומנה אמי, כניצולת שואה, לבוא ולהרצות בפני תלמידי תיכון בגרמניה על קורותיה וקורות משפחתה בשואה. ההזמנה הגיעה מעמותה גרמנית בשם "יד רות" (Yad Ruth), המורכבת בחלקה מבניהם של נאצים ששימשו בתפקידים שונים בשלטון האימה, ומכאלה שהיו מתנגדי המשטר הנאצי. חברי העמותה החליטו שהם מבקשים לכפר על מעשי אבותיהם.

אחותי ואני נלווינו לאמי בביקורים המרגשים בבתי הספר. אמי סיפרה את סיפורה, והילדים הקשיבו ושאלו שאלות. כשאני דיברתי, הייתי שואל אותם למי מהם יש סבא וסבתא. רובם הגדול השיב בחיוב, ואני סיפרתי להם, שלי לא היו, ועד גיל שש חשבתי שקונים אותם כמתנת יום-הולדת. בביקור זה למדתי, כי גם במכללות של משטרת גרמניה יש חובת לימוד של נושא השואה.

ארגון "יד רות" מוכר ע"י הממשלה הגרמנית כעמותה ציבורית, ומאפשר לצעירים גרמנים שמבקשים שלא להתגייס לשרות צבאי, להתנדב לארגון ולסייע בפעילותו. הם נשלחים לסייע לקהילות יהודים נידחות ברחבי רוסיה וגם לסייע לפליטים שבמחנות הפאלשמורה, שאינם זכאים לעלות ארצה במסגרת חוק השבות. מדובר בסיוע ועזרה כלכלית ובריאותית.

אני ממשיך להתכתב כיום עם בתו של ידידי הגרמני שנפטר לפני מספר חודשים. מדובר במשפחה דתית-נוצרית שכל מכתב שלה מתחיל ומסתיים בפסוקים מהתנ"ך (יודעים תנ"ך הרבה יותר טוב ממני). המכתבים מצדיקים ותומכים בקיומה ובחשיבותה של ישראל. הבת משמשת כמורה, ומדי מספר חודשים מביאה לארץ קבוצות תלמידים, כדי שיבינו מה באמת קורה כאן.
בימים אלו, נמצאים בישראל לפחות ארבעה מחברי העמותה, המסייעים במשלוח ציוד למפונים ולחיילי צה"ל.

ולבסוף, לפני מספר שנים נסעתי עם אשתי לברלין (גם לה הייתה ההחלטה על הנסיעה קשה) לאחר שהפצרתי בה על קיומה של "גרמניה אחרת, גרמניה שלמדה לקח". הסתובבנו ברחובות ברלין, ועל המדרכות אנו מגלים לוחות זיכרון קטנות, משובצות באבני המדרכה - פרוייקט ביוזמתו של אמן גרמני בשם גונטר דמניג. הלוחות עשויים פליז בוהק בבחינת אבני נגף קטנות ((stolpersteine המונחות בצמוד למקום בנין מגורים שבו התגוררו יהודים טרום השואה. בכל לוח מצויין שם ושם המשפחה, לאן הועברו והיכן מצאו את מותם. גם למי שישפיל מבט, האבנים הללו על המדרכות, אינן מאפשרות לך להתחמק מהעבר הנאצי ומהאחריות למעשי הזוועה הנאציים. היום יש אבני זיכרון כאלה ומונומנטים אחרים לזכרם של יהודים בלמעלה מ-1900 ערים וכפרים בגרמניה. לאחרונה סופר לי שגם בפולין החלו לאמץ את הרעיון במספר מקומות.

בברלין נמצא "המוזיאון היהודי", שבניגוד לצפוי, הוא אינו של הקהילה היהודית אלא של הממשלה הפדרלית בגרמניה. המוזיאון מציג את תרומת היהודים לתרבות הגרמנית מאז ימי גירוש ספרד והגעת היהודים הראשונים לגרמניה, ומסתיים באגף שלם העוסק בשואה. בביקור שעשינו שם, אשתי ואני, גילינו להפתעתנו באחד האולמות תערוכת ציורי ילדים למען ילדי דרפור בסודאן תחת הכותרת "לעצור את השואה בסודאן". לדעתי רק מדינה שהפיקה לקחים, פועלת כך.