הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

להחזיק את התקווה
ילדים במלחמה - ראיון עם נגה עיני אלחדף, פסיכולוגית חינוכית - מאת: רחלי פוקס משקובסקי

מתקפת הטרור בעוטף והמלחמה שהחלה בעקבותיה יוצרות מצבי נפש שונים אצל ילדים, המעלים שאלות רבות בקרב המבוגרים הסובבים אותם. פנינו בעניין זה אל נגה עיני אלחדף, פסיכולוגית חינוכית מומחית, המתגוררת בעמק יזרעאל. התרכזנו בגילאי בית הספר היסודי, כי רוב המתנדבים בעמותת "ידיד לחינוך" מסייעים לגילאים אלה.

איך מושפעים ילדים ממצב של אזעקות ומלחמה?

"תלוי באיזה אזור הם חיים ואם המצב הזה הוא שגרת חייהם. כאשר זו שגרת החיים, יש יותר חרדה. אמנם לפעמים, כאשר מצב המלחמה אינו שגרתי, יכולות להתעורר יותר חרדות בגלל קטיעת הרצפים הרגילים. ילדים זקוקים לתחושת ביטחון ולרוגע, אך המציאות אינה תמיד כזאת. ילדים ניזונים מהמבוגרים המשמעותיים בחייהם, כולל המורים. מבוגר כזה הוא כמו מגדלור בעבורם. הרגשות שלו מקרינים על הילדים. מבוגר בטוח בעצמו שמשדר חוסן, מעביר לילדים תחושה שמישהו שומר עליהם. גם במצבי חירום ילדים צריכים לשחק, ללמוד, זקוקים לדינמיקות חברתיות. אם מצב החירום מתארך, והמבוגרים הסובבים את הילדים מצליחים לשמור שהצרכים האלה יתמלאו, ההתפתחות של הילדים תימשך באופן תקין.

"זה לא פשוט להיות מבוגר כזה", אומרת עיני אלחדף. "גם אנחנו, המבוגרים, מושפעים מהמציאות. המבוגרים סביב הילדים צריכים לדאוג גם לרווחה של עצמם. כל אחד יזהה מה מסייע לו. צריך לאפשר גם למבוגרים על פי הצורך ייעוץ, תמיכה, טיפול. צריך לחשוב איך מייצרים שגרה, ומותר גם ליהנות."

כיצד מושפעים ילדים שפונו מבתיהם עקב מתקפת הטרור או עקב המלחמה המתקיימת באזור מגוריהם?

"לגבי ילדים שפונו בגלל מתקפת הטרור, יש דואליות. המעבר מצד אחד נחווה כניתוק פתאומי והוא מלווה בבילבול ובגעגוע לבית ולסביבה שלהם, ומצד אחר המעבר מחזק את תחושת הביטחון הפיזי, שהתערערה. לפעמים הם מרגישים יותר בטוחים במקום החדש, במיוחד אם ההורים אומרים זאת. מצד שני, לפעמים יש אזעקה גם במקום הבטוח או שמתקיים תרגיל, ואז הם מגלים יותר רגישות לקולות שהם שומעים. אפילו רעש של אופנוע עלול לגרום לחרדה. היבט נוסף – בשבועות הראשונים הייתה במרכזי המפונים תחושה של "כיף" בקרב הילדים: חופש גדול, המון פעילויות, העדר גבולות, בלבול. במשך הזמן התחילו לקום במרכזי המפונים מסגרות חינוכיות – בתי ספר, גני ילדים. זה מכניס את הילדים לשגרה. במקומות האלה הילדים נמצאים במסגרות החדשות עם ילדים שהם מכירים.

במשפחות שפינו את עצמן, ולא נמצאות עכשיו ביחד עם הקהילה שלהן, הילדים צריכים להשתלב במסגרת חינוכית שאינם מכירים בה את המורים ואת הילדים. כאן עלולים להיות יותר קשיים. הילדים רוצים לחזור לדברים המוכרים, הם עושים השוואות בין שם לכאן. כמובן שההסתגלות תלויה גם בכל ילד באופן ספציפי, ובמבוגרים. ככל שהמבוגרים סביב הילדים מצליחים לשוחח איתם, לאפשר להם להתבטא ו"להחזיק" את התקווה, ילדים יכולים לשאת את השינויים, ואפילו לראות את הקורות אותם בדיעבד גם כהרפתקה."

האם נכון להחזיר את הילדים לשגרה מלאה ככל שהדבר מתאפשר? איזה חלק מהזמן ראוי להקדיש לשיחות על המצב, לביטוי רגשות, למשחק?

"באופן כללי השגרה היא ערך חשוב בחיי ילדים. חשוב שלא יחלוף זמן רב מידי ללא מסגרת וללא השתייכות לקבוצה. יחד עם זאת, לאחר חוויות מאד חזקות, אין אפשרות להחזיר לשגרה באופן מיידי. תמיד צריך להקדים לחזרה לשגרה היכרויות, שיחות עם ההורים. אם מדובר בילד שנקלט בכתה חדשה, נעשה הכנה לכיתה, נשאל אותו אם הוא מעוניין לשתף את הכיתה במה שעבר עליו, ונבדוק יחד עם יועצת ביה"ס אם הוא זקוק לתמיכה נוספת.

אם מדובר בקבוצת ילדים אורגנית (מאותו יישוב) שנקלטת במוסד חינוכי, אנשי המקצוע יערכו איתם שיחה קבוצתית, ישוחחו על המצב. במקום שידמיינו דברים, צריך לשוחח איתם, להראות להם שהדברים ניתנים לתיאור. כללי אצבע לשיחה עם ילדים שעברו חוויות קשות הן מתן תוקף לרגשות השונים ו"נרמול" הרגשות, ובמקביל הוספת אמירות מחזקות של מוגנות. השיחה תתקיים באווירה נעימה עם מבט לעתיד טוב יותר. בנוסף, צריך לדאוג לפעילויות הפגה מהנות, מסיחות דעת, וכדאי להזכיר שמותר לשמוח.

מורכבות נוספת יוצרת העובדה, שהילדים, בעיקר מהדרום, מגיעים ממועצות אזוריות, בהן למדו עם ילדים ממספר קיבוצים, ואילו בפינוי הגיע כל קיבוץ למקום אחר. לכן הכיתות האורגניות הן לא לגמרי כאלה, בכל מקום חסרים חלק מהחברים. הצוותים שעובדים עם הילדים מנסים כמיטב יכולתם לשמור על קשר עם החברים ועם המורים המוכרים.

צריך גם לדעת שחיי המשפחות המפונות הם כמו בסיר לחץ. כל משפחה מתגוררת בחדר אחד – ההורים והילדים ביחד. כולם יותר עצבניים. לפעמים אחד ההורים מגוייס. לפעמים הילדים מכירים חטופים או אנשים שקפחו את חייהם. זו לא רק סיטואציה של מעבר דירה, אלא מעבר בעקבות מלחמה. לכן בתוך כל זה חשוב איך המערכת קולטת את הילדים."

מתנדב בעמותה, שסייע תקופה מסוימת באחד ממרכזי המפונים, סיפר, ששתי בנות, האחת בכיתה ג והשנייה בכיתה ד, ספרו לו על שתי חברות של אחותה של אחת מהן, שנרצחו במסיבה ברעים. לדבריו, הן דברו על כך ללא הבעת זעזוע או רגש כלשהו, והוא היה מופתע ומזועזע בעצמו מכך. איך אפשר להבין את תגובתן של הבנות?

"נקודת המוצא צריכה להיות, שכל מה שילד מרגיש הוא לגיטימי. יש פער גדול בין הבנת המציאות בין מבוגרים לילדים. הבנת מושג המוות היא מתפתחת. במקרה הזה, מאחר שהחברות של האחות מן הסתם אינן קרובות אליהן במיוחד, אופן התגובה הוא מותאם. היינו יותר מוטרדים, אילו היו מספרות על כך בסערת רגשות. יחד עם זה צריך לתווך להן את המידע. אולי הן בכלל לא יודעות מה פירוש "נרצחו", כי טרם נתקלו במילה הזאת. אפשר לברר איתן. המבוגרים לא צריכים להיבהל משום דבר שהילדים אומרים. צריך לדעת, שלנפש יש את הדרך שלה להתמודד עם חוויות קשות. אנשי בריאות הנפש צריכים לסייע קרוב לאירועים, לעשות את העיבוד הראשוני. אם יש צורך, יתקיים המשך טיפול. ברוב המקרים לא יהיה צורך בהמשך טיפול. הדבר תלוי במידה רבה בקיומו של מעגל תומך סביב הילד."

כיצד יכול מתנדב המשמש כתומך הוראה לסייע באופן המיטבי הן בבתי הספר והן המרכזי המפונים?

"קודם כל לזכור את הקווים המנחים הנ"ל. בנוסף, לא להיבהל ולא לברוח מנושאים שהילדים מעלים. יש להיות נאמנים לאמת, אך ללא פירוט יתר. לתאר דברים בביטחון עם נרטיב של מוגנות, להקשיב, למצוא נקודות שבהן הילד פעל היטב – לדוגמא נכנס במהירות לממ"ד - ולשקף לו את הנקודות הללו. המתנדב ישאל שאלות, ייתן מקום להבעת רגשות, ישתף גם ברגשותיו, הכול תוך קשר עין, יצירת אוירה בטוחה וחיזוק הילד. לפעמים המתנדב יוכל לתמוך במורה. גם למורה יש סיפור, אולי בן הזוג שלו מגוייס, אולי הוא מתקשה לישון. כאשר יש בכיתה מבוגר נוסף, שיש עליו פחות לחץ, זה עשוי ליצור מקום בטוח גם למורה."