זה מה שאבא רשם בעיפרון על אחת מיריעות האוהל שלו במחנה המעפילים שגורשו לקפריסין - מאת: זאביק שני

"לא שברו אותי אושויינצ'ים מטהויזן. לא שברו גם מחנות האנגלים. שאיפת עמנו קדושה, ומגמתינו נשיג. סבלתי - אין דבר - כדאי - יצאתי מהמוקד מזוין לקרב". 

(קפריסין, ספטמבר 1946)

אבי, שלמה בינושביץ ז"ל, יליד העיר קילצה שבפולין, נולד בשנת 1916 - בן בכור למשפחת סוחרים, אח למלכה (ילידת 1918) ולצבי (1921). אבי למד בגימנסיה העברית שבעירו וידע עברית על בורייה. הוא החל בלימודי משפטים באוניברסיטה וכעבור כשנתיים, בשנת 1939, פרצה המלחמה.

בפסח 1941 הוכנסו הוא, יחד עם בני משפחתו ושאר יהודי העיר, לגטו קילצה. בסוף אוגוסט 42 חוסל הגטו בשלוש אקציות שהתקיימו מדי יומיים בתאריכים 20, 22 ו-24 לאוגוסט. במהלך האקציה האחרונה הופרד אבי ממשפחתו שהועלתה לרכבת שהובילה את כולם, אל מותם, באדמת טרבלינקה המקוללת.
אבי הושאר לעבוד באחד ממפעלי הנשק שבסביבות העיר ולאחר זמן הועבר למחנה הריכוז אושוויץ, שם הוטבע בזרועו מספר אסיר B-129. משם ועד לינואר 1945 מועד שחרורו ע"י חיילי ארה"ב, הועבד אבי במחנות עבודת הכפיה בסוסנוביץ, פיונקי, מאטהאוזן וגוזן-2.
לאחר השחרור שב אבי לעירו וגילה כי נותר אוד מוצל יחיד מכל משפחתו.

כבן למשפחה ציונית החליט אבי שאין לו מה לחפש יותר בפולין והחליט לעלות ארצה. הוא נע בדרכים והגיע למחנות העקורים באזור מילאנו שבאיטליה, ושם התנדב לארגון הג'וינט שסייע לפליטים שהגיעו לאזור מכל רחבי אירופה. שם פגש את אמי, ניצולת שואה גם היא, וכעבור מספר חודשים, בדצמבר 1945, נישאו בבית הקהילה היהודית במילאנו ברחוב Via Unione 5 (כיום ממוקמת שם תחנת משטרה).

ב-2 לאוגוסט 1946 עלו הורי בנמל Bocca di Magre על ספינת המעפילים כ"ג יורדי הסירה. כעבור ארבעה ימי הפלגה בים סוער נתגלו ע"י מטוס בריטי. ב-11 לאוגוסט הם נתגלו ע"י המשחתת הבריטית Brisbane שליוותה אותם עד להשתלטות אלימה על הספינה ב-14 לחודש. כעבור יום הגיעה הספינה הרעועה לחיפה ומשם הועברו המעפילים לספינת גירוש שלקחה אותם לקפריסין. אמי שהייתה חולה מאד הורדה מהאונייה ופונתה למחנה המעפילים בעתלית, שם אושפזה.
אבי שמצא עצמו שוב בין גדרות, החליט למחות ולהפגין כנגד הבריטים. הוא פירק מהאוהל שבו ישן עם עוד פליטים, את אחד מפלגי האוהל ורשם עליו, באותיות דפוס משורטטות בעפרון (שדהה עם השנים) את המשפטים הבאים:

לא שברו אותי אושויינצ'ים⁽¹⁾, מטהויזן.

לא שברו גם מחנות האנגלים.

שאיפת עמנו קדושה, ומגמתינו נשיג.

סבלתי - אין דבר - כדאי -

יצאתי מהמוקד מזוין לקרב.

בשולי המשפטים רשם - קפריסין, ספטמבר 1946. בחלקו העליון של הפלג רשם את ראשי תיבות שמו - ש.ב.
אבי פנה לאחת הנשים במחנה בבקשה שתרקום את הכתוב. איני יודע כיצד, אך הם השיגו חוט רקמה בצבע אדום, (שדהה במהלך השנים) והאותיות המשורטטות הפכו לטלית רקומה.
אבי הסתובב במחנה, כשהוא עוטה עליו את יריעת האוהל הרקומה ומתריס כנגד הבריטים שוללי חירותו.

כעבור מספר חודשים שוחרר אבי מקפריסין והגיע ארצה, מתאחד מחדש עם אמי ומתחיל בבניית חייו החדשים בארץ ישראל.

בשנת 2008 השתתפתי, כקצין מילואים של חה"א, במסע 'עדים במדים'. לקחתי עמי את יריעת האוהל. וכאשר נכנסנו בסך בשערי אושוויץ, עטיתי על מדי את הטלית הרקומה והבטתי לשמים, בתקווה שאבי רואה אותי מלמעלה ומלמלתי: "אבא, ניצחת אותם".

________________________________

  (1) אושויינצ'ים הוא שם העיר הפולנית שבסמוך לה הוקם מחנה הריכוז אושוויץ