מארגנטינה למדינת ישראל – איך השפיעה עלי השואה?
מאת: אריה ענבר

נולדתי בארגנטינה, לסבא יהודה החרדי מצד אבי. סבא ברח מבסרביה בראשית המאה ה-19 בשל החשש שהרוסים יגייסו את שני הבנים הגדולים מתוך ארבעת הבנים שהיו לו (היו גם שתי בנות) לשרות צבאי של 25 שנה.

סבא יהודה ניסה לקבל סרטיפיקט ל"פלסטינה" וכשסורב, היגר לארגנטינה למושבות של הברון הירש.

ככל הידוע לי אף אחד מבני משפחתי לא היה באירופה בתקופת השואה. אם כן, מה הקשר שלי לשואה - קשר ששינה את כל חיי?

ההיכרות שלי עם השואה החלה בגיל שמונה. ככל ילד שמכבד את עצמו, חיטטתי בארון של הורי וחיפשתי דברים שהורים בדרך כלל שומרים או מחביאים מהילדים, ואז מצאתי שני ספרים אחד מהם: "בית הבובות" של ק.צטניק, שתיאר את זוועות הנאצים. את שמו של השני איני זוכר, אבל היו בו תיאורים על רצח היהודים בגרמניה, אוסטריה, פולין, ואוקראינה.
זכור לי שבמשך לילות לא יכולתי להירדם. לא הצלחתי להבין, איך ניתן לרצוח גברים, נשים וטף ברחוב ובמקומות אחרים בלי להיענש, מה עוד שרוב הרוצחים היו שוטרים או חיילים.
ראשי חיפש תשובה. כילד קטן מצאתי תשובה: ג'וקים - אותם מותר לרמוס ולהרוג בלי שיאשימו אותך. אז כנראה שיהודים הם כמו ג'וקים, אולי אפילו ישבחו אותך על מה שתעשה.
אבל אחר כך, אני זוכר שהייתי הולך עם סבי מצד אמי לקולנוע, ושם ראיתי את היומנים שהיו מקרינים אז לפני הסרט. היו שם תמונות קשות של גירוש יהודים ניצולי השואה ע"י האנגלים מהארץ חזרה לתופת ואחר כך לקפריסין. זו הייתה ההתחלה שהציתה בי את התובנה שכיהודי, מקומי בישראל ולא בארגנטינה או בכל מדינה אחרת, אלא רק במדינה יהודית משלנו.

בגיל 15, כשסיימתי את בית הספר היסודי, החלטתי שאני רוצה לעלות לישראל. אמרתי לאבי, שאם הוא רוצה שאני אלמד בתיכון, זה יהיה אך ורק בישראל. ושאם הוא לא יסכים, אז פשוט אצא לעבוד. "גם אתה לא למדת בתיכון", אמרתי לו, "אז, גם אני לא אלמד".

אבא היה ציוני וגם תרם כספים למדינה הצעירה, ולכן קשה היה לו לסרב לי. לאחר ויכוחים רבים וכיוון שגם "הזיידה" - אבא שלו, שהיה אז בן 84 בקש לעלות לארץ, כדי למות בארץ "ישרואל", כדבריו, החליט אבי להביא אותי לישראל, כדי שאלמד בה בבית ספר תיכון ואוציא תעודת בגרות, ושאבא שלו יגשים את חלומו. עליתי ב – 1952. בשנה הראשונה לעלייתי הייתי כאן ללא ההורים. אחי הצטרף אלי. אבא חזר לארגנטינה ואחרי שנה גם הוא הצטרף. במשך אותה שנה בה הייתי כאן לבד, סירבתי להיכנס לביה"ס החקלאי (שהייתה בו פנימייה עם בגרות) עליו המליץ לנו שליח הסוכנות. התעקשתי על ביה"ס הטכני של חיל האויר, אבל בשל גילי הצעיר סוכם כי בשנה הראשונה אהיה עוזר טכני במסגרייה ואלמד עברית. אחרי שנה התחלתי בלימודים, אבל אבא שהגיע לארץ ביקש שאלמד בתיכון כמו שהבטחתי וכך עברתי לתל אביב לביה"ס שלווה.

סיימתי תיכון, שירתי בצנחנים, ירדתי לנגב (כמצוות בן גוריון) שבו אני חי עד היום לאחר שעבדתי 40 שנה בבית החולים סורוקה (הייתי סגן מנהל מינהלי ואחראי על שעת חרום של ביה"ח) יחד עם אשתי שעבדה כרופאה. עם פרישתי לגימלאות התנדבתי (עד היום) ב"ידיד לחינוך".

לסיום – מעולם ועד היום לא רכשתי שום פריט תוצרת גרמניה או אוסטריה, גם לא נסעתי לשם. כשחגגו בר מצווה לאחייני (שלדאבוני נולד וגר בגרמניה), שהיתי בברלין 3 ימים בלבד בבית הכנסת ובמסיבת הבר -מצווה, ולעולם לא יותר.

לא שוכח ולא סולח!