שתי מתנדבות מקריית שמונה – שתי עדויות מטלטלות, מאת: רני רוגל

מתחילת אוקטובר 2023 העיר קריית שמונה ותושביה סובלים ממלחמת החיזבאללה, ה"אקסטרה" שלהם למה שקורה ברחבי הארץ מאז. שוחחתי עם שתי נשים גיבורות מעיר גיבורה, שסובלת – מטף עד זקנים. כדאי לקרוא כאן מה שלא תקראו בשום מקום אחר. הכירו את שולמית צח ואת שושי פנחס.

שולמית צח, מתנדבת "ידיד לחינוך" בקריית שמונה הגיעה לעיר כילדה בשנת 1962 עם הוריה, שעלו ממרוקו. "הגענו ישר לבית פרטי, לא עברנו תקופת מעברה", היא אומרת. קריית שמונה שהוכרזה כעיר ב-1974, הייתה אז מועצה מקומית. כשסיימה לימודיה ביסודי ובתיכון למדה שולמית בסמינר "מכללת שאנן" בחיפה, והוכשרה לחינוך לגיל הרך, וכשחזרה  לקריית שמונה עסקה כל השנים בחינוך.

היא מתנדבת ב"ידיד לחינוך" כבר 12 שנים, מאז יציאתה לגמלאות, כמובן בבית ספר רמב"ם ממנו פרשה וגם ב"יד שרה". היא מתגברת לימודי חשבון בכיתות ד'-ו', לקבוצות של 4-6 תלמידים.

במהלך מלחמת חרבות ברזל (7 באוקטובר), שהתה שולמית בתל אביב במשך שנה וחצי, מסוף אוקטובר 23 עד תחילת מרס 25.
איך זה להיות בתל אביב? "הרגשתי תל אביבית בנשמה. הלכנו להצגות ומופעים, טיילנו, הדרכתי אנשים, איך להגיע ממקום למקום. אני מודה מקרב לב לעיריית תל אביב ולתושבי העיר, שדאגו לנו לצרוך תרבות לטיולים. עובדים סוציאליים טיפלו בכל מיני מקרים והתקיימו חוגים שונים בכל המלונות".

במהלך תקופה זאת שולמית גם התנדבה במסגרת "ידיד לחינוך", ולימדה חשבון בכיתות ד'-ו' בבית ספר יהלום, בית ספר דתי למפונים בדרום תל אביב, כפי שרצתה. "קיבלו אותי שם יפה מאוד ובהערצה. זה לא מובן מאליו שמפונה שלא גרה בביתה מתנדבת פעמיים בשבוע".

היא חזרה לקריית שמונה במרס 25. "עד שהלימודים התחדשו הגענו כמעט לסוף השנה". בתחילת שנת הלימודים שהסתיימה עתה, חזרה שולמית להתנדב בבית ספר רמב"ם יחד עם עוד שלוש מורות ותיקות.

הגענו לחלק הקשה של השיחה עם שולמית, כששאלתי אותה איך התלמידים עברו ועוברים את תקופת הלחימה, שאינה מסתיימת בצפון.

"אני מרחמת עליהם ועל המורות – כיתות ו' התחילו עם קורונה ב-א', ומסיימים את ו' במלחמה. לפחות 4 שנים לא למדו, ויש פערים גדולים בכל המקצועות. הילדים בחרדות ובדריכות – כל רשרוש קטן הם נדרכים. יש ילדים שבכלל לא למדו. ויש ילדים ללא ביקור סדיר – כל יום נעשה רישום, מי הגיע, ויש אלה שפוחדים ולא הגיעו. גם מי שלמדו בבתי ספר שנפתחו, לא למדו כרגיל, כי קיבצו אותם מבתי ספר שונים. יש ילדים שבכלל לא למדו. ילדים בכיתות א' לא למדו 4 חודשים והם עולים ל-ב' בלי לדעת לקרוא, ויש גם כאלה בסוף ו' שלא קוראים".

"לא פשוט בכלל לחיות כאן", מוסיפה שולמית. "אני כמבוגרת לא יצאתי כחודשיים מהבית ב'שאגת הארי'. פחדתי. לא ידעתי איפה זה יתפוס אותי, איפה לחנות? איפה יש מיגון? לא היו התנדבויות ולימודים – כל מה שאני עושה בדרך כלל לא היה. הרשיתי לעצמי להישאר בבית.
במהלך המלחמה גם הייתי אצל הבת באשקלון – העיר מלאה אנשים שקונים ומבלים. כשחזרנו לקריית שמונה הגענו לעיר שוממת. משעה ארבע אחרי הצהריים, הכל סגור. אין מטיילים, אנשים לא יוצאים, התנועה מאוד דלילה, כל החנויות ריקות. בשבע בערב אין איפה לשתות, הכל סגור. אנחנו רוצים לסיים עם הסיפור הזה של לבנון, שיש לי רומן איתו מכיתה א' – אני רוצה להתנתק. הוריי, אנחנו, הילדים ועכשיו הנכדים. ארבעה דורות. זמן התגובה אצלנו 10-15 שניות. אין לי ממ"ד בבית ואין לי מקלט. לאן מצפים שארוץ? אנחנו השכפ"צ של המדינה, רק שלא לכולם יש שכפ"צ כדי להתגונן.

אחד הדברים שהכי מורגשים  בעיניי, זה הפער בין מה שקורה כאן בצפון לבין כמה זה נוכח בשיח הציבורי. לפעמים יש תחושה שהצפון נמצא מתחת לרדאר. ועדיין בכל זאת חשוב לי לציין, שאנחנו בקריית שמונה חזקים ולא מתבכיינים. יש פה חוסן מאוד גדול, קהילות שתומכות אחת בשנייה ומתגייסות בסיוע למבוגרים והכנת ארוחות חמות לחיילים מדי שבוע. אנשים ממשיכים לעבוד, ליצור, להתנדב, לעשות טוב. מאחלת שיבוא יום וגם אנחנו נשב ונחייה בשלווה ובביטחון. נתחיל לשקם ולבנות ולהצמיח את העיר - עוד נבנה אותך קריית שמונה. הלוואי!!"

מתנדבת נוספת מהעיר איתה שוחחתי, היא שושי פנחס, שנולדה בקריית שמונה ומאז גרה בה. נשואה לאמנון שהגיע לעיר ב-1979 אחרי השירות הצבאי. "כבר אז התנדבתי במועדונים שכונתיים, לא היה אז מתנ"ס", היא אומרת. "באחד מהם הכרתי את אמנון", יש להם ארבעה ילדים וארבעה נכדים ונכדות. היא בעלת תואר בחינוך הרך, ועבדה בתוכניות של "קרן קרב" והעירייה, גם בגני ילדים. היא הצטרפה ל"ידיד החינוך" כמתנדבת לפני מלחמת 7 באוקטובר. "התנדבתי בבתי ספר וגני ילדים, וגם באגמון החולה ובמזנון לחיילים - בכל מקום התנדבתי. במסגרת 'ידיד לחינוך' קיימתי שעת סיפור לילדי כיתות א'-ב', וגם התנדבתי בגן הבוטני של אגמון החולה, ופעם בשבועיים לניטור פרפרים בשלושה אתרים ודיווח ממצאים." בתוך כל אלה שושי גם כתבה ספר ילדים שנקרא "הרעיון המצוין של אוריאן", שמדבר על ילדה אלרגית לחלב וההתמודדות שלה עם הקושי.
בית ספר קורצ'ק בו שושי ארגנה וניהלה את הספרייה ושעות סיפור, נסגר עוד לפני הפינוי מחוסר תלמידים. כשהתחילה המלחמה, התפנו שושי ובעלה לטבריה. הוא ניהל מתנ"ס בסביבה. פעם בשלושה שבועות שושי הגיעה לקריית שמונה. "היה לי חשוב להיות קרובה לבית".

הם חזרו מהפינוי ב-7.3.25, ומנובמבר באותה שנה התחילה שושי להתנדב בבית ספר היסודי "מגינים". כשהגיעה והציגה את עצמה כמתנדבת, "כולם קפצו עלי, כאילו הגעתי מהשמים", היא אומרת.

היא פעילה במסגרת 'פרויקט חוסן' בו כל ילדי קריית שמונה אמורים לכתוב על עצמם לפני המלחמה, במהלכה ובשיבה לעיר. "רצו את כל הכיתות, בינתיים אני עובדת עם שתי כיתות ב', כשכל ילד כותב את הסיפור שלו. כל חודש יש לנו חודשיים מלחמה, אז חצי מהזמן אני לא רואה את הילדים, שכל הזמן עוברים עליהם דברים. הרעיון הוא להוציא לכל ילד ספר בסוף הפרויקט, אבל לא הספקתי עם כולם ותיכף השנה נגמרת (שוחחנו בתחילת יוני).
הילדים  מאוד רוצים לבוא ולכתוב את הסיפור שלהם. אני לא יודעת כמה זה תורם להם ולביטחון העצמי שלהם, אבל הם שמחים לבוא לפעילות. זה מאוד מחמיא לי. כשאני עובדת איתם אני מגלה חוזקות וחולשות שלהם. איני יודעת אם המורות יודעות דברים אלה. אני רואה ילדים בסוף כיתה ב', שחלק מהם עדיין כותבים בכתב מראה, או לא יודעים להבדיל בין א ל-ה. זה לא התפקיד שלי, אבל מכיוון שבפעילות איתי הם צריכים לכתוב, אני עוקבת אחרי התנסחות ואיות, ורואה את הקושי שלהם".

עוד נקודה מטרידה בה נתקלת שושי: "חלק מילדים אלה חגגו בבית מלון יום הולדת חמש וגם שש. כשהם מתבקשים לכתוב מה קרה להם ומה עשו לפני המלחמה – הם לא זוכרים. לא זוכרים את שם הגננת שלהם, שמות החברים איתם שיחקו – אלא אם כן פונו יחד,  ודברים נוספים. אצל ילדים אלה גיל חמש כאילו לא היה קיים. חמש שנות חיים שנמחקו. את זה גיליתי בעבודה. אני לא יכולה להתעלם מזה, כי אני עובדת עם הילדים, שלא יודעים לספר מה קרה להם – שכחה מרצון או מקרית".

יש עוד סיפור ששושי מספרת לי, ומציג היבט בעייתי אחר: "לקריית שמונה הגיעו בשנה האחרונה הרבה תושבים חדשים, לעומת רבים שעזבו ולא חזרו. אחד הילדים הוא תל אביבי, שאביו קיבל תפקיד בעיר כדי לאושש את קריית שמונה, והילד מרגיש עכשיו שהוא מפונה – עזב את החברים והכיתה שלו. אף אחד לא שאל אותו אם הוא רוצה להיות כאן. פתאום מגלים גם סיפור כזה, אבל מי אמור לתת את דעתו על כך?".

לסיום אומרת שושי פנחס: "בשלוש השנים של המלחמה עוברים הילדים דברים שלא היו אמורים לעבור, אבל חווים את זה שוב ושוב. הילדים האלה הם גיבורים אחד אחד, וכך גם המורות והגננות שלהם".