בתי הספר של ילדותי – מאת: הניה קמיר

בימים הקשים האלה בהם בתי הספר היו סגורים, התלמידים והמורים לא הגיעו לבתי הספר, וגם אנחנו, המתנדבים, היינו ספונים בבתינו, נזכרתי בבתי הספר של ילדותי.

בית הספר הראשון בו למדתי היה בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סולד. בית הספר היה צמוד לסמינר לוינסקי בצפון תל אביב, בין רח' הירקון ורח' בן יהודה, קרוב לגן העצמאות וקרוב לים. היה זה בשנות החמישים המוקדמות. גרתי בצריף על שפת הים, קרוב לנמל תל אביב, חוף שידוע היום כ"חוף מציצים".

הסטודנטיות של הסמינר עשו את ההתמחות שלהן בבית הספר. אני זוכרת אותן מסתובבות בכיתה ועוזרות לנו, התלמידים.

שלוש שנים ביליתי בבית הספר, שהיה כשמו, "לדוגמא": ידיים מאחורי הגב, מצביעים עם מרפק על השולחן, אוכלים מעל מפית רקומה, מתחילים לאכול רק אחרי שהמורה מברכת "בתיאבון לכם ילדים", ואנחנו עונים במקהלה: "תודה רבה, יערב לך המורה". היה גם ביקור האחות בכל בוקר לבדיקת ציפורניים, אוזניים ושיער {כינים כמובן}.

בשיעורי מוסיקה למדנו לחלל בחלילית. אפרים מרכוס היה המורה למוסיקה. היה לו אוסף של חליליות בגדלים שונים, והוא היה מנגן עליהן להנאתנו. השירים שלמדנו היו שירי ארץ ישראל הישנים והטובים.

נוסף לכל החגים ציינו את יא' באדר, את טו' בשבט ואת יום האם. המורים השקיעו הרבה בטקסים ובהצגות.

כיתה א', ידיים שלובות מאחורי הגב.

רוב התלמידים היו בני משפחות ותיקות ומבוססות, מיעוטם עולים חדשים כמוני.

לקראת סוף כיתה ג' עברה משפחתי לגור בחולון, והגעתי לבית ספר שנקרא "בית חינוך ג'". בתי הספר שנקראו "בית חינוך" היו שייכים לזרם העובדים,

אני זוכרת את היום הראשון בבית הספר. חדר כיתה קטן וצפוף בצריף מאורך בחצר בית הספר, המורה יהודית, צעירה מאוד, קולטת עוד ועוד תלמידים, בעיקר עולים חדשים. התלמידים קוראים למורה בשמה הפרטי, ולמנהל מפאת כבודו קוראים בשם המשפחה: רפאלי. רפאלי נכנס לשיעור, מסתכל על התלמידים הרבים: "אני רואה שאין לך מספיק כיסאות לתלמידים", הוא פונה ליהודית. "לא נורא", עונה לו יהודית, "ישבו על השולחנות". אהבתי!

אהבתי את האווירה החופשית והחברית, את הקשר הישיר, הקרוב והבלתי אמצעי בין התלמידים והמורים. ההסתגלות שלי למקום החדש הייתה מהירה מאוד.

הגעתי מבית ספר מעונב לבית ספר עם צווארון פתוח.

פונים למורה בגוף שני (לא בגוף שלישי, כפי שהיה מקובל בבתי ספר אחרים). "גם לאלוהים פונים: 'ברוך אתה אלוהינו"', הסבירה לנו המורה. "לא קמים לכבוד המורה או המנהל עם כניסתם לשיעור, אני לא אלוהים ולא בן של אלוהים, אני אדם כמוכם".

לא הייתה תלבושת אחידה, אך חולצה כחולה עם שרוך אדום התקבלה בברכה. כולנו היינו חברים בתנועת "הנוער העובד".

בית הספר היה ממוקם באזור של חולות. היינו צריכים לחצות את הדיונה כדי להיכנס לשערי בית הספר. כל בוקר, לפני הכניסה לכיתות, היה מסדר בוקר של כל התלמידים: תרגילי התעמלות וקריאת פרק בתנך.

בסוף היום לא מיהרנו לחזור הביתה. היינו מלווים את המורה שאהבנו בדרך לביתה לפני שפנינו לדרכנו.

שני בתי הספר שחוויתי מיצגים שני זרמים בחינוך, שהיו קיימים בישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה: הזרם הכללי וזרם העובדים. כל אחד מהם פעל על פי הערכים האידאולוגיים של המפלגות השונות. זרם העובדים הדגיש את השיויון בין בני האדם. זה בא לידי ביטוי בקשר הבלתי אמצעי בין מורים ותלמידים, אותו חשתי כבר ביומי הראשון בבית הספר בחולון. הזרם הכללי היה מעונב יותר, ושמר על הדיסטנס בין המורים והתלמידים. היה גם זרם המזרחי ששמר על צביון דתי בבתי הספר.

בשנת 1953 משרד החינוך איחד את הזרמים. "בית חינוך ג'" קיבל את השם, בית ספר על שם דוד רמז.

באותן שנים, למרות האיחוד, כל בית ספר שמר על מאפייני הזרם אליו השתייך.

חלפו שנים רבות מאז. תם עידן התמימות. מערכת החינוך עומדת בפני אתגרים מורכבים של מציאות משתנה בעידן דיגיטלי ובינה מלאכותית.

בית הספר המוכר לנו צריך לשנות את פניו ולהתאים את עצמו למציאות החדשה.