יום העצמאות – הזדמנות לחשבון נפש לאומי וחינוכי – מאת: זאביק שני

מהם הערכים בהם אנו מחזיקים היום? מה עושים כדי לשמר את הראוי לשימור? האם יש לנו, המתנדבים, תפקיד בכל אלה?

מאז ועד היום השיגה המדינה והחברה הישראלית הישגים מפוארים ועברה גם משברים לא קלים. מעולם לא עצרה כדי להביט לאחור ולצפות הרחק קדימה לעבר האופק, ולומר: "זה הכיוון, ולשם עלינו לשים פעמינו". מבין כל חגי ישראל יש רק יום אחד הנועד לחשבון נפש וזהו יום הכיפורים. אלא שזה יום של חשבון אישי בין אדם לקונו ובינו לבין חברו. אין לנו יום לחשבון נפש לאומי. ולא, אין בכוונתי לעסוק בנוסטלגיה וגעגועים למשחקי המחבואים וה'קלאס' ובריצה אחר מוכר הסברס בשכונה.

זה למעלה משנתיים וחצי, מדינת ישראל נמצאת במערבולות שנוגעות בהרבה מתחומי חיינו כחברה. לדעתי, יום העצמאות הוא היום המתאים לחשבון נפש לאומי. לא פוליטי. לאומי. מעין התרפקות של איפה היינו פעם, מה איבדנו או הפסדנו במהלך השנים, ומה עלינו לעשות כדי לשמר את הראוי לשימור.

אנחנו ב"ידיד לחינוך" התנדבנו לשרת את מערכת החינוך בישראל ולתגבר את מערך ההוראה. רובנו עוסק דה-פקטו בהוראה, בין אם מדובר במתמטיקה, אנגלית או כל מקצוע אחר, והחינוך, מי עוסק בו?

כאשר אני מתבונן על מה שקורה לנו כחברה, אני מזהה מספר תופעות, שלדעתי אסור להשלים איתן ויש לטפל בהן מיידית. ייתכן, שאנו כמתנדבים, נדרשים לשים בצד את תפקיד ההוראה שלקחנו על עצמנו, ולעסוק יותר בחינוך וערכים.

אביא מספר דוגמאות. האחת היא ככל הנראה פועל יוצא מהטכנולוגיה שעוטפת אותנו מכל כיוון. הדור הצעיר נולד לעולם ממוחשב ומתוכנת, כשהכל או כמעט הכל, ממוקד במסך, בין אם מדובר במסך הטלוויזיה או הסמרטפון. לעובדות הללו יש השלכות במספר מישורים, שהבולט שבהם הוא רמת השיח המצטמצם ל"שפת אייקונים ואימוג'ים", ולחילופין בשיח הנשמע כמו גיבוב מילים נטולות קשר הגיוני, כשהמילים השולטות בו הן "אתה יודע...  זה כמו..... נו....  איך להסביר לך...  כאילו כזה...." - שיח ממנו אתה למד שהדובר הצעיר אינו יודע לבטא את עצמו ואת רעיונותיו. בארה"ב למשל, תלמידי כיתות הביניים  לומדים את נושא ה-debating , שעיקרו לדעת להציג נושא בפרק זמן נתון ולדון עליו, להתלבט ולהתווכח. מתקיימות שם תחרויות דיבייט, שבהן לכל תלמיד מוקצות דקות ספורות כדי להציג נושא נתון תוך התמקדות בעיקר.

אני סבור שנכון יהיה לאמץ את ה"רעיון האמריקאי", שכן יש בו מספר יתרונות. מלבד הקניית יכולת דיבור והצגת נושא, הוא יקנה לתלמידים את היכולת למצות רעיון בפרק זמן מוקצב, ולדעת להתווכח ולהביע דעה בתחום הנתון, ובנוסף, יאפשר להם להעמיק בתחומי העניין שלהם ואפילו לפתח תחומי עניין חדשים.

דוגמא שניה, שגם לה יש קשר לטכנולוגיה האופפת אותנו, היא העדר ידע כללי אצל רבים מבני הדור הצעיר, דבר הנובע מכך, שהם אינם מאותגרים לחקור באמת. כלי ה AI מנוצלים על ידי התלמידים להעתקת תשובות לשאלות, ולא ככלי עזר להבנה אמיתית של הדברים, התיחסות למקורות ולפעמים גם לאמינות. התשובות מתקבלות כהרף עין, ללא מאמץ וזה פשוט נוח.

נקודה נוספת קשורה ל"דפים הכתובים" – רבים מדי מבני הדור הצעיר אינם צורכים ספרות - ספרות שמרחיבה את עולמו הפנימי של הקורא, ואת אופקיו, מעשירה את אוצר המילים שבו הוא משתמש, מציבה בפניו דילמות ומצבים מעולמות אחרים שמשולבים בהם ערכי מוסר, יחסי אנוש, מסירות ודבקות במטרה. מערכת החינוך שמה את הדגש על התחומים הריאליים והטכנולוגיים – דבר חשוב כשלעצמו, אבל מזניחה במידה רבה את מה שנקרא תחום ההומניסטיקה.

דוגמא נוספת קשורה לערכים שמערכת החינוך אמורה להקנות לתלמידים. והשאלה המרכזית היא, האם יש בכלל ניסיון רציני להקניית ערכים כלשהם? ערכים שנועדו להקנות לנו את תחושת השייכות למדינה, למולדת, ואת תחושת הערבות ההדדית.

כשהיינו צעירים, למדנו מקצועות כמו חקלאות, מולדת וציונות, שבהרבה בתי ספר אינם נלמדים היום, או שהם משולבים ברמה של שעורים בודדים במסגרת שיעורי של"ח. לחץ בחינות הבגרות בכיתות הגבוהות משמש בהרבה מדי מקרים תירוץ וסיבה לוויתור על העיסוק בחומרים אלה בבחינת: "לא הספקנו ללמד, תשלימו בעצמכם את החומר", או שמראש לא מלמדים, כי יש פרקי בחירה במבחן עצמו, ואפשר לא לענות על פרקים מסויימים.

כיצד ייתכן שדמויות החיקוי של היום הם סלבס, משפיעני רשת יוצרי תוכן וטוקבקיסטים? כיצד ייתכן שהערך החשוב ביותר הוא הכסף? מערכת החינוך אינה מתאימה עצמה למציאות העכשווית ולא מנסה להתמודד עם כמויות הזבל שברשת, לסייע לתלמידים ולהדריכם, כיצד יש "לבור את המוץ מן התבן".

לא ניתן להתעלם מהתופעה המדאיגה שמאז שנת 2023 ועד היום נעצרו עשרות חשודים במסגרת של למעלה מ-30 פרשיות ריגול לטובת המודיעין האיראני, כשהמניע המרכזי הוא כסף (עדיף ביטקוין...)? מרבית הנעצרים הם צעירים בגילאי שנות העשרים, וחלקם בני נוער (הצעיר ביותר בן 13). להבדיל אלפי הבדלות, בשנות ה-50 התאבד בתא כלאו, אורי אילן מקיבוץ גן-שמואל, לוחם צה"ל שנפל בשבי הסורי יחד עם עוד ארבעה חיילים במהלך מבצע מודיעיני (מבצע "צרצר") שבוצע ברמת הגולן שהייתה אז בשליטת סוריה. בעולם הערכים של אורי אילן אהבת הארץ, והגנה על המולדת ועל אזרחיה עמדו מעל הכל. אורי שהיה הצעיר שבחבורה עבר מסכת עינויים קשים ומתוך חששו להישבר בחקירות, ובכך לפגוע בסולם הערכים שהאמין בהם, בחר להתאבד. כשהוחזרה גופתו, נתגלה על גופתו פתק נייר מוסתר עליו נוקבו המילים "לא בגדתי, התאבדתי". בשנות ה-70 נרעשה המדינה כשאודי אדיב (גם הוא מגן-שמואל), הורשע בבגידה על רקע אידאולוגי ובריגול לטובת סוריה.

והיום? אנו נמצאים במצב מלחמה עם איראן, והמדינה לא נרעשת וגם זרועות החוק פועלות בעצלתיים (עבירה כה חמורה כמו ריגול, ואף כתב אישום לא הוגש). האם בבתי הספר עלה הנושא בשעת מחנך?

מערכת החינוך סובלת מחוסר גדול במורים. לדעתי, אנו המתנדבים, האזרחים הוותיקים, על אף שרובנו ללא תעודת הוראה, יכולים לתרום מניסיוננו לחינוך הנוער ולעיצובו על ידי שיתופו בעברנו הפרטי ובעברה (בבחינת מה עברנו) של המדינה מאז הקמתה, ואולי אף מתקופת השואה או תחילת הציונות, ולא רק כתומכי הוראה.

אולי בכך נממש את ההגדרה של היותנו "ידיד לחינוך" ולא רק "ידיד להוראה"?