מסע ההתנדבות למען ילדים ובני נוער בכפר ג'ונגה שבאוגנדה – סיפורה של משלחת ישראלית – מאת: צביה טולדנו.

את הסיפור הזה שמעתי מפיה של רותם טולדנו בת 19 שהשתתפה לאחרונה באחת המשלחות של האירגון הישראלי HELP UP  שנותן מענה לחיילים בודדים ולבני נוער בפנימיות שעלו לבדם ארצה, וגם מעניק עזרה התנדבותית למדינות נחשלות באפריקה. הסיפור הוא מחוויותיה על ההתנדבות למען בית ספר ובית יתומים בכפר שבאפריקה

"אתה מגיע לשם ומיד מרגיש אהבה טהורה ואושר אמיתי בעיניים, שאני יכולה רק לאחל לעצמי, כל יום שעבר, אם זה התחיל מחיוך ביום הראשון, המשיך לחיבוק ועד להתמסרות מלאה עד כדי שנרדמו לנו בידיים. ביום האחרון הפרידה הייתה מאוד קשה, במיוחד כשאנחנו יודעים באיזה מציאות אנחנו משאירים אותם. הדמעות היו משני הצדדים גם שלנו וגם שלהם ונותר רק לקוות ששיפרנו להם, גם אם בקצת, את רמת החיים, ושחשפנו אותם לזה שיכולה להיות להם מציאות אחרת, שאולי תדרבן אותם לשאוף ליותר, להצליח ולנסות לשפר את חייהם" (מתוך דבריה של רותם טולדנו בת 19, מתנדבת במשלחת למען ילדים בכפר ג'ונגה).

במדינה מתוקנת רוב האוכלוסיה מקבלת את צרכיה בתוספת עזרה מגופים וולונטרים.
במדינות העולם השלישי שנמצאות בפערים עצומים מול המדינות המתקדמות, המחסור הבסיסי מתחיל בקורת גג, מחסור במים לשתייה, עוני משווע, חולי, ילדים נטושים, ובתי־ספר מוזנחים, ללא ריהוט בסיסי,.

אני רוצה להביא כאן, מה שריגש אותי מאד, וגרם לי להביא את סיפור החוויה לכולם על אוכלוסיה מסויימת באוגנדה ובעוד כפרים נידחים באפריקה, הנחשפים לראשונה לדברים אלמנטריים, כמו מים שמגיעים מברז, כמו עפרונות צבעוניים וטושים, כמו ללמוד ישובים על כסא ליד שולחן, כמו להסתובב בקרוסלה, ונערות שמכירות בפעם הראשונה איך להתמודד עם המחזור החודשי – אלו הם דברים בלתי נתפסים בעולם של 2026.
הגורמים לחשיפה הזו הם מתנדבים, הקמים לעזור, או שמצטרפים לארגון וולונטרי כלשהו במטרה לתת מענה לצרכים בסיסיים של האדם: קורת גג, מזון, לבוש, בריאות וחינוך.

זהו סיפורו של ארגון ישראלי וולונטרי, שמאז שנת 2016 נותן מענה לחלק מהבעיות הללו – גאווה ישראלית בשם HELP-UP
הארגון הוקם ע"י איתי מתתיהו רואה חשבון בהכשרתו, פעיל חברתי, שגם משמש כסגן ראש העיר ראשון לציון.
יש משפט האומר: "עניי עירך קודמים", ואכן הארגון נותן מענה גם בארץ לחיילים בודדים ולבני נוער בפנימיות, שעלו ארצה ללא ההורים במסגרת "נעלה", אבל יחד עם זה הם מעניקים עזרה משמעותית גם למדינות נחשלות.

ארבע פעמים בשנה יוצאות משלחות למדינות שונות באפריקה – כל משלחת מונה כ-40 מתנדבים שמשלמים מכספם עבור הטיסה.
כאן אני רוצה לספר על המשלחת שיצאה בחנוכה לאוגנדה לכפר בשם ג'ונגה. נכדתי רותם מילצרה לפני גיוסה לצה"ל, כדי לרכוש כרטיס טיסה. וכל סיפורי ההצלחה סופרו לי על ידה בצירוף תמונות.
המשותף לכל חברי המשלחת, זאת העובדה שהם אנשים של נתינה. בעקבות מלחמת אוקטובר תרמו מזמנם לקיבוצים, לאלמנות, ולילדים שהתייתמו.
ראש המשלחת  הישראלית קיבל רשימה מראש הכפר, שאליו הגיעו אנשי המשלחת עם הצרכים החשובים שברצונו לשפר בכפר:

- פתרון לבעיית המים, ביחוד באזור בית הספר ובית היתומים.

- תיקון החלונות והתקרה בכיתות שקרסו ממזג האויר.

- ריהוט לכיתות, כי הילדים בחלקם יושבים על הריצפה.

- מזרונים לבית היתומים, כי הילדים ישנים על מזרונים קרועים ובלויים.

המשלחת בנוייה מאנשי מקצוע: זגגים, נגרים, שרברבים, מדריכי נוער ורופאים.
יש מיונים קפדניים והכנה באמצעות הרצאות, הנותנות מידע לקראת מה שמחכה להם.
כל אחד מהמשלחת נרתם לגייס כספים בגיוס המונים דרך משפחה, חברים, באמצעות הווטסאפ, והאינטרנט. וכאן בארץ הם קנו צעצועים לילדים וחומרים ללמידה – מחברת, עפרונות, צבעים וטושים.

קשה להמחיש בכתיבה את ההצלחות. כל המשימות הושלמו וגם מעבר לכך.
- נרכש טנק מים ענק שהקיבולת שלו היא 10.000 ליטר של מי-גשמים ובתחתיתו ברז. המיכל הותקן ברחבה שבין בית הספר ובית היתומים. (תמונה)
- הכיתות שופצו, החלונות תוקנו וגם הגג. לכיתות נרכשו שולחנות וכסאות, הקירות קבלו צבע. מדפים וכונניות, הותקנו בכל כיתה (תמונות)
- הוקם מטבח לשירות ביה"ס עם תנורים, כיור וברז.
- בחצר הותקנו משחקים – קרוסלה מגלשות ונדנדות.(תמונה)
- כל ביה"ס סויד ונצבע עם ציורים על הקירות.

בכל יום המדריכים והמדריכות העבירו שיחות בנושאים שונים. רותם, למשל, העבירה שיחה בנושא ההגיינה, החשיפה למחלות, הצורך בשטיפת ידיים לפני כל ארוחה, צחצוח שיניים ועוד. לפני אחת הארוחות אחד הילדים אמר למדריכה: "אל תגעי בי, עוד לא רחצתי ידיים – את רחצת ידיים?" – זהו קטע שמעלה כמובן חיוך.

במשלחת היו גם נשים בוגרות בסביבות גיל 40-50. הן יזמו פרויקט חשוב ומרגש לנערות בגיל המחזור החודשי. הן דאגו בעוד מועד לאסוף ממפעלים שונים בדי טריקו, הביאו לוחיות פלסטיק מלבניות בגודל של תחבושת הגיינית, חוטים ומחטים, ולאחר שהראו לבנות כיצד נראית תחבושת (מוצר שאין ביכולתן לרכוש) בהדרכת הנשים הן ליפפו סביב המלבן מפלסטיק כמה שכבות של בד טריקו, חיזקו את הבד בתפירה, וככה יצרו פדים לשימוש חוזר. כל נערה הכינה 4-5 פדים, לאחר שתודרכה, איך לכבס ולשמור לפעם הבאה.
זה אולי נשמע הזוי, אבל לפני כן הן פשוט לא יצאו מהבית, ולא הלכו לבית הספר בתקופת המחזור.
המשלחת חזרה לארץ בסוף דצמבר, והותירה מאחוריה ילדים מאושרים, כפר צבעני יותר, משופץ ומאובזר.
מרגש היה, לדברי נכדתי, לראות ילדים שלראשונה השתמשו בצבעים ובטושים, וכל כך התרגשו כל יום רק לצייר ולצבוע.
מרגש היה לראות את החצר הפעילה לקול צחוקם של הילדים עם נדנדות מגלשות וקרוסלה, ובמיוחד החיבוקים והאהבה הטהורה שהילדים הרעיפו על חברי המשלחת. האושר היה בעיניים הנוצצות. לו יהי והמעט הזה ישפר את חיי הילדים.

יש הרבה מקומות בעולם שישראל היא עבורם המושיע והגואל מחיים קשים. מאוד חשוב שמדינה ישראל לא תצטייר רק כמדינת מלחמה.

                                     לצפייה בסרטון נא ללחוץ על התמונה