סיפורה של מפית - מאת: אילן בן ארי

בשנת 1965בהיותי בן 17 עליתי לארץ עם הוריי מרומניה. 18 שנה אחר כך, נסעתי לטיול בארץ הולדתי, וביקרתי בעיירה בה גרה משפחתי - TARGU NEAMT.

יש לי בן דוד שעדיין חי שם. הוא פתח לי את ביתה של סבתא שלי, שכילד היה נדמה לי כמקום ענק, אבל פתאום עכשיו הוא נראה לי די קטן. כבר לא גרים בו והוא חצי הרוס. הסתובבתי בין החדרים ההרוסים, ופתאום נתקלה רגלי במשהו שנראה לי כמו סמרטוט.
אבל משהו בו בכל זאת סיקרן אותי. הרמתי את הסמרטוט וגיליתי לתדהמתי מפית ישנה של פסח  עם רקמה, שעליה כתוב: 1907. החלטתי לקחת את המפית איתי לארץ, נתתי אותה לניקוי יבש ושמרתי. לא ידעתי מה מצאתי. לא דיברתי עליה וכמעט שכחתי שהיא אצלי.
הגיע ליל הסדר ואז נזכרתי בה. ערכנו את השולחן, ועליו פרשנו את המפית. אבי נכנס לחדר, ראה את המפית ו...החוויר כולו.
- "מאיפה  יש לך את המפית?" גמגם ודמעה ירדה מעינו. סיפרתי לו.
- לא הבנתי. "אבל למה אתה דומע", שאלתי.
- "זאת הייתה המפית שהייתה אצלנו בבית כשהייתי ילד", אמר. "אימי רקמה אותה, כשהייתה תלמידת בית ספר". היא נפטרה כשהייתי בן 11 ואבי נישא בשנית לאשה שגידלה אותי ואת אחי (לה לא היו ילדים). הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את אבא מספר על אמי האמיתית.
כמה רגש היה באותו ליל סדר!
מאז המפית נמצאת על שולחן הפסח כל שנה. בבוא העת אוריש אותה לבני שימשיך את המסורת.