"לבנות את הנפש" – רבקה מנדלוביץ דרור, מנוף הגליל, מספרת סיפורים בביה"ס היסודי חב"ד בנות – מאת: רחלי פוקס משקובסקי

"התנדבתי כבר שנים קודם, אבל ל'ידיד לחינוך' הצטרפתי לפני כחמש שנים, בעקבות חברה", מספרת רבקה מנדלוביץ דרור מהקבוצה בנוף הגליל (נצרת עלית קודם) בריכוזה של ורדה אופמן. הפעילות שלה נעשית בבי"ס יסודי חב"ד בנות (מטעמי נוחיות, לדבריה, הוא נמצא קרוב למקום מגוריה). התלמידים מופרדים לבנות ובנים מכתה א', ובעצם כבר בגן חובה. היא עובדת עם כיתה א' ועם כיתת חינוך מיוחד מעורבת גילאית – א' עד ד'.

"התחלתי בביה"ס 'ארבל' בעבודה פרטנית עם ילדי עולים מהודו, הנקראים 'בני המנשה'. יש כאלף משפחות כאלה בנוף הגליל. הם היו זקוקים להרבה תמיכה לימודית, בעיקר סמוך לעלייתם לארץ", היא אומרת. לאחר שעברה לביה"ס הנוכחי, חשבה שהיא יכולה לעבוד עם כתה שלמה. היא בוחרת סיפורים מתוך ספרות הילדים, במיוחד כאלה שמסייעים 'לבנות את הנפש' – מוסיפים ביטחון, מראים התמודדות עם פחדים, מעלים חיוך וצחוק. "אני משלבת יוגה צחוק, שלמדתי לאחר הפרישה מהעבודה", היא אומרת.

לפעמים היא חוזרת שוב על אותו הסיפור בפעם הבאה שהיא מגיעה לכיתה. המטרות הן לפתח את יכולת ההקשבה של הילדות, להרחיב את אוצר המלים. "בכיתת החינוך המיוחד בשנה שעברה הבנות היו מסתובבות בזמן השיעור, לא הייתה להן סבלנות להקשיב. השנה זה כבר השתפר, הן יושבות בשקט ומקשיבות." אני שואלת, האם בבי"ס כזה מותר לה לספר כל דבר. "מותר לספר גם על בנים. המורה אמרה לי להשתדל להימנע מאזכור של בעלי חיים שנחשבים לא כשרים, אבל היא לא מקפידה". רבקה הייתה רוצה לעשות עם הבנות גם תיאטרון, אבל כרגע אין לה סיוע לכך.

היא נולדה וגדלה במושב כפר ברוך בעמק יזרעאל לאב יליד הארץ ממוצא קווקזי ולאם ניצולת שואה, שהתייתמה בגיל 10, ועלתה לארץ ב1947 מרומניה בהיותה בת 17. "כל שנה אני מספרת את סיפור החיים של אמי במסגרת "זיכרון בסלון", וסיפרתי אותו גם בפני כל תלמידות ביה"ס". בחייה המקצועיים הייתה רבקה גננת ומדריכת גננות.

רבקה היא אישה דתיה. לקראת גיל 40, בהיות לה כבר ארבעה ילדים, החלה להתעניין בנושאים רוחניים. היא נרשמה ללימודי קבלה, למדה יהדות במשך שלוש שנים, והוסיפה השתלמויות רבות בתחום זה. "מתוך סקרנות להכיר דברים חדשים", היא אומרת. תוך כדי כך התחילה, לדבריה "להרגיש דברים שעומדים לקרות". "ואז הופיעה תובנה עמוקה, שאני צריכה גם לבצע את מה שלמדתי". בהדרגה, שלב אחרי שלב, אמצה אורח חיים דתי, הכרוך בשמירת מצוות. איך זה השפיע על המשפחה? "היה להם קשה, בעלי נפטר לפני החזרה בתשובה, הילדים לא אהבו את זה, אבל שלושה מהם היו כבר גדולים, וכיום הם אינם דתיים, אך מאמינים בדרכם. הבת הצעירה, שהייתה אז איתי בבית, נעשתה הכי "אנטי"....

בשיחתי עם רבקה התגלו בהדרגה עוד ממפעליה. בתחילת המלחמה בצפון הגיעו הרבה מפונים לנוף הגליל. רבקה, שכאמור שמשה בעבר כגננת, אולם אז כבר די שנים גמלאית, התבקשה לפתוח גן ילדים לילדי המפונים, וכך עשתה. הגן נפתח באחד המלונות בסיוע משרד החינוך. "הפעלתי את הגן מידי יום ביומו במשך כחמישה חודשים. זה היה לי קשה מאד". בסופו של דבר גויסו גננות מהמניין, ורבקה המשיכה כממלאת מקום.

לפני שנים היא התנדבה בארגון בשם "אורות עלית". במסגרת זו החלה גם לכתוב בבטאון שמוציא הארגון מידי שבוע או שבועיים, ומופץ בבתי הכנסת בעיר. היא ממשיכה גם כיום לכתוב בו. יש לה מדור קבוע, שבו היא כותבת על אורח חיים בריא, הכולל בין השאר תזונה בריאה, תנועה, צמחי מרפא ושמנים.

ומה היא עושה בשבתות אחר הצהריים? מקיימת שעת סיפור לילדי השכונה! ואם באותו יום גם מי מילדיה מתארח, אזי הנכדים מצטרפים לפעילות.