"אוי, אמא'לה שלי" – מאת: רחלי פוקס משקובסקי

רבקה מנדלוביץ דרור מנוף הגליל מספרת

פרידה דולברג, לימים שאולוב, הייתה ילדה בת עשר וחצי כאשר ב1940 הגיעו לביתה חיילים רומנים וגרשו את כל משפחתה מהבית. סימני שנאה ראשונים היו כבר בתחילת המלחמה. ילדים בכתה היו יורקים עליה, ושכנים התחילו להתנכל לאביה. הגירוש היה חלק מתכנית גדולה של ראש ממשלת רומניה באותה עת, יון אנטונסקו, לגרש את יהודי בסרביה ובוקובינה לאזור טרנסניסטריה, בדרום מערב אוקראינה, שהיה אז בשליטת רומניה. רומניה באותו הזמן הצטרפה למעצמות הציר לצד גרמניה הנאצית.

הם הלכו ברגל ביערות. לחלק מהשכנים היו עגלות, שנסעו בהן. בטרם יצאו מהבית, אביה של פרידה חילק תפקידים לבני המשפחה. עליה הוטל לקחת מאלבומי המשפחה מספר תמונות. היא החביאה אותן בין הבגדים, וארבע מהן שרדו את שנות הנדודים והגיעו איתה לארץ. בדרך הארוכה אכלו תפוחי אדמה וכרוב שמצאו בשדות, ושתו את מי הגשם. המגורשים עזרו זה לזה. סבתה לא עמדה בקושי, ונפטרה בדרך. החיילים לא הירשו להם להיפרד, ואף לא לקבור אותה כראוי, והמשפחה נאלצה להמשיך בדרכה.

פרידה הייתה אמה של רבקה מנדלוביץ דרור, מתנדבת של "ידיד לחינוך" בנוף הגליל, וממנה אני שומעת את הסיפור. "אמא שלי לא רצתה לספר. היא לא רצתה להעציב אותנו, ואולי היו חלקים בסיפור שהתביישה בהם. הפעם הראשונה שסיפרה באופן חלקי הייתה, כאשר בני נידרש להכין עבודת שורשים לביה"ס, ושאל אותה שאלות. הפעם השנייה הייתה אצל עוה"ד, שהלכנו איתה אליו, לצורך טיפול בפיצויים (אחרי שנים רבות שסירבה לעשות זאת), וגם זאת רק אחרי שביקשה, שאחי יצא מהחדר."

כשהמשפחה התחילה לנדוד ביער, הייתה פרידה בורחת מפעם לפעם, גונבת פירות מדוכנים בשווקים, ומביאה למשפחתה. בתחנת רכבת אליה הגיעו המגורשים, דחפה אותה אמה של פרידה לזרועות נזירה, שסימנה לה לעשות כך, והאם עצמה הצטרפה לשאר בני המשפחה ברכבת. מאז הילדה פרידה לא ראתה אף אחד מהם. אחרי יום אחד במנזר החליטה לברוח, נדדה בדרכים, עד שאישה גוייה באחד הכפרים ריחמה עליה, הכניסה אותה לביתה, והחביאה אותה ב"בוידם". היא זכרה קול נקישות מגפיים בתוך הבית. היו אלה חיילים רומנים שבאו לחפש אותה, ולא מצאו. האישה לא עמדה במתח, ולאחר שנתנה לה ארוחה חמה, שלחה אותה לדרכה.

משמאל פרידה ולידה אחותה התאומה.

שוב הייתה הילדה ביער, אבל הפעם פגשה חברות מהבית, וביניהן קלרה, שהייתה מבוגרת ממנה בשנה, "וממנה שמענו הרבה פרטים שאמי לא ספרה. קלרה הייתה פתוחה יותר. היא נעשתה המשפחה שלנו. עד היום אני בקשר עם ביתה", מספרת רבקה. אחרי נדודים הגיעו פרידה וחברותיה לאחד המחנות בטרנסניסטריה. הרומנים הקימו באזור הזה מחנות עבודה וריכוז, ושיכנו בו יהודים ואחרים בתנאי רעב, קור ומחלות. המונים נספו שם עקב התנאים הקשים, אבל חלק מהילדים הגדולים ובני הנוער שרדו, ולאחר שאיבדו את הוריהם זכו לכינוי "יתומי טרנסניסטריה".

פרידה לא מצאה את משפחתה. לימים נודע, שהוריה נפטרו שם, וכך גם אחותה התאומה. במחנה קיבלו פרוסת לחם ביום, אותה חלקה לשלושה חלקים, כדי שתספיק לכל היום, ומידי ימים אחדים קבלו גם קערת מרק. החברות נעשו קבוצת תמיכה זו לזו. עברו שנים, ובשנת 1944, כאשר הרוסים השתלטו על אזור טרנסניסטריה, והרומנים, שהבינו לאן הרוח נושבת, עברו צד לבעלות הברית, הועברו כל הילדים מתחת לגיל 15 לבתי יתומים ברומניה. פרידה וחברותיה הגיעו לבית יתומים ביאסי. אך מסכת הנדודים לא תמה. הרוסים הציעו לילדים לנסוע איתם לחפש כביכול את הוריהם. חלקם, ופרידה ביניהם, התפתו. את ההורים, שכבר לא היו בין החיים, הם לא מצאו, אך הם נלקחו למחנה כפיה בסיביר, בו נאלצו למלא כדורי רובים בחומר נפץ לטובת המאמץ המלחמתי.

בינתיים הסתיימה המלחמה. פרידה וילדים נוספים התחברו לאגודה יהודית, שמטרתה הייתה לסייע לנוער יהודי לעלות לארץ. בעזרת אותה אגודה הגיעה לבוקרסט, והועברה למשפחת שלזינגר, שהייתה לה כמשפחת אומנה במשך חצי שנה. משם ב1947 הועלתה בעליה הבלתי לגאלית לארץ יחד עם קלרה וחברות נוספות. כאן חיכה להן פרק נוסף – גירוש לקפריסין על ידי הבריטים. למחנה בקפריסין הגיעו אנשי ההגנה, ולימדו את הצעירים לאחוז בנשק. כעבור כחצי שנה קמה מדינת ישראל, המחנות בקפריסין נפתחו, ופרידה וחברותיה הגיעו לארץ לקיבוץ משמרות. מלחמת השחרור כבר הייתה בעיצומה. פרק הקיבוץ היה קצר, שכן הבנות לא הסתגלו היטב לחיי השיתוף, ועד מהרה שכרו לעצמן דירה בחיפה, והחלו עובדות כמטפלות.

בחיפה פגשה פרידה את אביי (אבוש) שאולוב, חקלאי ממושב כפר ברוך בעמק יזרעאל, יליד הארץ, בן למשפחה של חקלאים דתיים ציונים, שעלו לארץ בשנות העשרים מהקווקז. הוא גם שרת בהגנה. השניים התאהבו ונישאו. פרידה עברה לגור איתו במושב, וילדה ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. עד גיל 14 חיה רבקה עם משפחתה במושב.

איזו אמא היא הייתה בשבילך? "מופנמת, צנועה מאד, הקפידה מאד על ניקיון, בישלה ורקמה. היו לה ידי זהב. היא הייתה מאד מסורה לנו, הילדים. מבחינה רגשית היה חסר לי משהו. חייתי בין אמא מכונסת בעצמה לבין אב מלא שמחת חיים. היא סיפרה לנו הרבה על המאכלים שבישלו בבית הוריה, זכרה אותם היטב. במיוחד הייתה נזכרת במאכלי הפסח, החרמזלך (לביבות תפוחי אדמה), שנהגו לאכול בצהרי ערב ליל הסדר. מפעם לפעם הייתה נאנחת, ואומרת "אוי, אמאלה שלי..." כילדה לא כל כך הבנתי, למה היא אומרת את זה. אבא שלי תמיד היה אומר: "לאמא צריך לתת, לאמא מגיע, לאמא אין משפחה". גם את זה לא כל כך הבנתי. הם לא סיפרו לנו אז שום דבר. אבא שיתף פעולה עם רצונה של אמא להסתיר את הקורות אותה במלחמה".

"כשאמא התחילה לספר בבגרותנו, הרגשתי אשמה על כך שלא שאלתי קודם. גם מצער אותי שלא הייתי יותר בשבילה. כן, דאגתי לה בזיקנתה, אבל מרגישה שזה לא היה מספיק. אני שמחה ששכנעתי אותה לבקר במרכז יום לקשיש במזרע (הראשון מסוגו בארץ), שם התברר, שהיא ממש אומנית. היא עשתה עבודות יד ברקמה ובקרמיקה, שהיו מוצגות בתערוכות בסביבה. לי היא רקמה כיסוי לחלת שבת".