מבט מהלב - המונולוג האישי שלי, מאת: יוסי רוזנמן

הבית שלא היה...!

ההתמודדות כילד, נער, אבא, וכיום כבר סבא לנכדים - עדיין חי ונושם את ספיחי השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יישאר בעיניי תמיד יום שכולו עצבות.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שמזכיר לי בכל פעם מחדש את הילדות בצל שורדי השואה.

זוג הורים - אמא מהונגריה, אבא מפולין - הורים נכים פיזית ובעיקר נפשית. הורים שלא צלחו את השואה. ולמרות שנותרו בחיים, הם נותרו ללא רוח חיים. את הצלקת נשאו עימם לקברם. - יהי זכרם ברוך!

בגילי היום אני מבין, שאינני השורד הראשון ובוודאי גם לא האחרון ששרד את השורדים. מסתבר שבבתים רבים גדלו ילדים, שנאלצו לספוג את האוירה העכורה. שלא כיתר שורדי שואה, הורי לא הצליחו לשקם עצמם, ולתוך כל המהמורה החשוכה הזו, הם הובילו את מי שאמור היה להיות עבורם היקר מכל - ילדיהם.

בבית אסור היה לדבר שואה

הילד שואל: אבא מה זו שואה?

אבא עונה: זה דבר נורא!

הילד שואל: מה זה דבר נורא?

אמא עונה: די, מספיק עם השאלות. זה דבר נורא וזהו!

ואבא מוסיף: בבית הזה, לא מדברים על זה! ברור לך ילד? היה נורא וזהו!...

ילד הוא ילד... הוא רוצה להיות כמו כל הילדים. אבל הוא לא יכול להיות כמו כל הילדים, כי הוא ילד אחר, כי הוא בן לשורדי השואה. אך בכל זאת, הוא רוצה לגדול כמו שאר הילדים, עם הצרכים שכל ילד אמור לקבל מהוריו, אבל ההורים של הילד הזה הם הורים מסוג אחר, הם שונים! הם ״שורדי שואה״, שעברו חוויה נוראה. הם הורים עם צרכים מיוחדים, שזקוקים בעצמם לטיפול מיוחד, טיפול שאין מי שיעניק להם. בשביל זה קיים הילד הזה, הילד שצריך לדעת שהוא לא יכול להיות ילד כמו כל הילדים, כי לילד הזה יש הורים שזקוקים לו! לא כילד, אלא כמי שמוטלת עליו האחריות להישרדותם. והילד הזה, מה בסך הכל רוצה? קצת חיבוק, קצת ליטוף של אמא ולפעמים, לא תמיד, איזו מילה טובה ומעט חיזוק.

חייו של הילד הזה הם שונים, משום שנגזר עליו להיות הילד הזה. הם שונים משום שאין לו הורים רגילים שכולנו מכירים. הם שונים משום שההורים שהוא היה רוצה שיהיו לו - קיימים רק בדמיון. כי לילד הזה יש הורים נכים פיזית ובעיקר נפשית, אשר שרדו את השואה הנוראה והבלתי נתפסת. והילד הזה גדל בתוך זה, לצד זה ועם זה. והוא נשאב לתוך מציאות שאינה מובנת לכל אחד, ובעיקר איננה מובנת לו עצמו. וכשהילד הזה מתבגר, הוא כועס, כי הוא מבין שהוא איננו אשם במה שקרה להוריו. וכשהוא עצמו הופך למבוגר ונכנס לעומקם של דברים, הוא מבין דברים שלא הבין קודם ולכן, הכעס הופך אט אט לרחמים, והוא רואה ומבין טוב יותר עם מי ועם מה היה צריך להתמודד במהלך חייו.

שאלות רבות נותרו ללא מענה; התחושה היא כשל והחמצה מלאה עם תעצומות נפש עזות. השאלה הגדולה היא למה ? למה לא היה מי שיכוון את אותם הורים בהתמודדות עם החיים שאחרי המלחמה, בכדי שהילד הזה יוכל לגדול למציאות שונה ויוכל לומר בגאווה: ״אני בן למשפחה ששרדה את השואה, שזכתה להקים משפחה בישראל״...

התובנות

אם זכיתי לחום ואהבה, או להבדיל אם חשתי קרירות, ריחוק, אלימות ומצוקה, אני מאמין שמערכות יחסים שפיתחתי בעתיד, הושפעו לא מעט ממה ששאבתי בבית, והם שהטביעו את חותמם בעתיד לבוא. הפוטנציאל והנטיות הטבעיות, שאיתן יצאתי לאוויר העולם, עוצבו על ידי דפוס החשיבה וההתנהגות של ההורים והסביבה בה גדלתי, שאותם בעתיד קשה היה לי לשנות. יחד עם זאת, נכון הייתי להיאבק בכוחותיי הדלים על מנת לשנות דברים, זכור לי שתמיד שיננתי לעצמי את המשפט: ״אני רוצה חיים אחרים - לא כך אני רוצה שייראו חיי״. השתדלתי להדחיק מודל זה מחיי ככל האפשר.

היום הילד הזה הוא אדם מבוגר ששרד את השורדים והקים משפחה לתפארת - אדם מאושר עם ילדים ונכדים שרכש תובנות, שהחשובה מכולן היא הצורך להעניק למשפחה היקרה לו מכל, את החום, האהבה, הביטחון, ההערכה ושמחת החיים, לצד הקניית הערכים לאהבת המולדת וכבוד האדם.

תם ולא נשלם

בפרקים נוספים בכתביי אני חושף את המרדף כנגד הזמן בליקוט שבבי מידע, בכדי להשלים את הפאזל ולהבין טוב יותר מאיזו תופת הגיחו הוריי ז״ל. בתוך כך, אני ממשיך ליישם את שהצבתי לעצמי, להמשיך להעז ולספר את הסיפור מתוך חוזקה ולא מתוך חולשה, למען נזכור כולנו ולא נשכח לעולם את סיפורי השואה המזוויעים ואת הספחים שהותירו בצילו של אדם, שואה שארעה במציאות אמיתית, מעבר לכל דמיון, שואה שחשוב שנזכור ואסור שנשכח כדי שלא תשוב עוד לעולם!!!