הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

יוספה אלקבץ ממודיעין – סיפור השראה. מאת: ציפי בר גיל

ציפי בר גיל מספרת על מלחמתה העיקשת של יוספה בארוע המוחי שעברה ועל ההשראה שסיפורה נתן לה כששכבה במיטה בעקבות ניתוח שעברה

"ב - 2.2.2018 בבוקר, חילקתי תעודות מחצית בחטיבת הביניים של ביה"ס "שחקים" ברמלה, בו שימשתי כמנהלת, ואז חרב עלי עולמי". זהו תחילת סיפורה של יוספה אלקבץ.

"חטפתי אירוע מוחי קשה. לא חשדתי... הייתי בהלם גדול. לא יכולתי לכתוב, לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי להתנייד. ישבתי בכיסא גלגלים כחודשיים והתפללתי שאצליח להתקדם על שש
הסתבר שהאירוע היה באזור השפתי ("הברוקה") וכתוצאה מכך פגיעה בתפקודי השפה: קריאה, כתיבה והבנה. הראו לי תמונות של תפוז. שאלו אותי: מה את רואה פה? ידעתי שזה תפוז, אך המלה תפוז, לא עלתה על שפתי. אושפזתי במשך כחצי שנה בבית החולים תל השומר והייתי בשיקום יומי במשך שנה וחודשיים." יוספה מעידה על עצמה שהיא במצב טוב. "אני מדברת!" (בדרך כלל אנשים עם פגיעה כמו שלה לא מדברים) ומבינה, אם מדברים אחד אחד... "התסכול היה עצום! אני, יוספה שטרויזברג, יושבת בבית ולא עושה כלום. לא יכולה לנאום, לא יכולה ללמד בכיתה, לא יכולה ללכת על עקבים... ישבתי וקראתי בבית ספרים של כיתה א' והשלמתי את דפי העבודה:
אני זוכרת את הטקסטים: בבוקר, השמש…… בערב, השמש….. ואני לא יכולה לכתוב ולא יכולה להגות: זורחת/ שוקעת…. הייתי בתחתית הבור. התפללתי כל יום לאלוהים וייחלתי למותי.

מי שתמך בי בתקופה הזו הייתה המשפחה הקרובה: בעלי והילדים, בנים תאומים בני 22 ובת חיילת בת 19. הייתי בוכה רבות והילדים היו אלה שמנחמים אותי.

אחרי השיקום היומי, הצטרפתי ועברתי שיקום קוגניטיבי ב"רקאנטי" (המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש). הם עזרו לי מאוד! ליאת, המלווה שלי, חברה אותי כחלק מתהליך השיקום לעמותת "ידיד לחינוך".

שובצתי לבי"ס "האלה" במודיעין, ואני מסייעת לארבעה תלמידים מהחינוך המיוחד. הגעתי לבית הספר בתקופת הקורונה. ישבתי עם הילדים על ספסל בחוץ ולימדתי אותם. עד לפני שנה זה לא היה כך.

הכיף הזה ללמד, החזיר לי את החיים בכלל ואת שמחת החיים בפרט! העבודה עם הילדים מסבה לי אושר ונותנת לי משמעות. אני ממש רואה את האור. 

אני מסייעת לילדים והם מסייעים לי. אני עוסקת בתחום שהוא נקודת החוזק שלי, משהו שאני מאוד אוהבת.

ה"אני מאמין" שלי: האדם הוא נשמה גדולה! כל אחד יכול ללמד וללמוד, אבל זה צריך להיעשות בצורה אישית.  הילדים נהנים ומקדמים אותי בברכה, וגם הצוות מביע הערכה רבה ומוקיר את עבודתי.

בתחילה הגעתי לבי"ס באוטובוס, כעת חזרתי לנהוג בתוך העיר ".

יוספה מבקשת להמשיך ולהתנדב גם בחופשת הקיץ.

אתגר נוסף שהציבה לעצמה הוא הפצת הסיפור האישי שלה: סיפור של התגברות הרוח, השפעת העוצמה המנטלית על הריפוי הפיזיולוגי. בנוסף להתנדבותה ב"ידיד לחינוך" היא מרצה/מספרת את סיפורה ב"רקנאטי" ובמכינות קדם צבאיות, וממשיכה בטיפולים עם קלינאית תקשורת.

היא מספרת על קשיים שעדיין מלווים אותה. "לא יכולה להרים שקיות מהסופר, לא יכולה לרדת לשטיח ולשחק עם הכלב. כשאני חוצה מעבר חציה, מסתכלים עלי כעל נכה. למרות הקשיים בהסתכלות רחבה יותר, אני לומדת להפיק את המיטב מהמצב. לדוגמה: בעבר, לא ישנתי בצהרים, למי היה זמן? בקושי ישנתי בלילה מרוב לחץ. כעת אני ישנה בצהריים, מטיילת בנחת עם הכלב....."

והיא מסכמת: "איפה הייתי בשנה שעברה בחג שבועות ואיפה אני עכשיו".

ואני, ציפי בר גיל, שמחלימה מניתוח שעברתי לפני כחודשיים, מתלוננת על החום הכבד, על הגבס המעיק, הניידות שנפגמה, כששמעתי את סיפורה של יוספה, חשבתי: מי אני שאלין על אי הנוחות שמייצר לי הגבס.

 

מתוך "שבריריות החיים" /אורלי לוגסי

"השיעור הקשה בחיי גרם לי להבין שאני בוראת מציאות וממשיכה לבדוק עם עצמי
מה זה אומר שאנחנו קטנים מול הבריאה מה אני באמת רוצה מה גורם לי משמעות
כל כך הרבה רגעים קשים יש דברים גדולים מאיתנו
כל כך הרבה התמודדות החיים שבריריים הכל זמני ומשתנה
מתמסרת לתנועת החיים, ממשיכה הסבל גדול מהכאב
זו הרגשה טובה שיש לי השפעה על חיי בין מרירות ליאוש
שאני לוקחת אחריות ומובילה לבין חיים עם תקווה משמעות ואמונה"