יוספה אלקבץ ממודיעין – סיפור השראה. מאת: ציפי בר גיל

ציפי בר גיל מספרת על מלחמתה העיקשת של יוספה בארוע המוחי שעברה ועל ההשראה שסיפורה נתן לה כששכבה במיטה בעקבות ניתוח שעברה

"ב - 2.2.2018 בבוקר, חילקתי תעודות מחצית בחטיבת הביניים של ביה"ס "שחקים" ברמלה, בו שימשתי כמנהלת, ואז חרב עלי עולמי". זהו תחילת סיפורה של יוספה אלקבץ.

"חטפתי אירוע מוחי קשה. לא חשדתי... הייתי בהלם גדול. לא יכולתי לכתוב, לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי להתנייד. ישבתי בכיסא גלגלים כחודשיים והתפללתי שאצליח להתקדם על שש…
הסתבר שהאירוע היה באזור השפתי ("הברוקה") וכתוצאה מכך פגיעה בתפקודי השפה: קריאה, כתיבה והבנה. הראו לי תמונות של תפוז. שאלו אותי: מה את רואה פה? ידעתי שזה תפוז, אך המלה תפוז, לא עלתה על שפתי. אושפזתי במשך כחצי שנה בבית החולים תל השומר והייתי בשיקום יומי במשך שנה וחודשיים." יוספה מעידה על עצמה שהיא במצב טוב. "אני מדברת!" (בדרך כלל אנשים עם פגיעה כמו שלה לא מדברים) ומבינה, אם מדברים אחד אחד... "התסכול היה עצום! אני, יוספה שטרויזברג, יושבת בבית ולא עושה כלום. לא יכולה לנאום, לא יכולה ללמד בכיתה, לא יכולה ללכת על עקבים... ישבתי וקראתי בבית ספרים של כיתה א' והשלמתי את דפי העבודה:
אני זוכרת את הטקסטים: בבוקר, השמש…… בערב, השמש….. ואני לא יכולה לכתוב ולא יכולה להגות: זורחת/ שוקעת…. הייתי בתחתית הבור. התפללתי כל יום לאלוהים וייחלתי למותי.

מי שתמך בי בתקופה הזו הייתה המשפחה הקרובה: בעלי והילדים, בנים תאומים בני 22 ובת חיילת בת 19. הייתי בוכה רבות והילדים היו אלה שמנחמים אותי.

אחרי השיקום היומי, הצטרפתי ועברתי שיקום קוגניטיבי ב"רקאנטי" (המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש). הם עזרו לי מאוד! ליאת, המלווה שלי, חברה אותי כחלק מתהליך השיקום לעמותת "ידיד לחינוך".

שובצתי לבי"ס "האלה" במודיעין, ואני מסייעת לארבעה תלמידים מהחינוך המיוחד. הגעתי לבית הספר בתקופת הקורונה. ישבתי עם הילדים על ספסל בחוץ ולימדתי אותם. עד לפני שנה זה לא היה כך.

הכיף הזה ללמד, החזיר לי את החיים בכלל ואת שמחת החיים בפרט! העבודה עם הילדים מסבה לי אושר ונותנת לי משמעות. אני ממש רואה את האור.