"ידיד לחינוך" ואנחנו, כזקני השבט בכלל - גירסת הלוויתן - מאת: דוד קמיר

בימים אלה אנו מתחילים לראות בחשש מה מהמשק נפתח. עדיין איננו יודעים בוודאות, מתי נוכל לחזור אל בתי הספר. למען האמת, אני מתגעגע לקשר הבין-דורי. הקשר ביני, הפנסיונר הקשיש, לבין תלמידי בית הספר היסודי.

המציאות יצרה שעות פנאי רבות, שאת חלקן אני מקדיש לעיון בתחום עיסוקי, הביולוגיה. בשיטוטי ברחבי האינטרנט נתקלתי במאמרים ובסרטי יוטיוב על בעל חיים, המקפיד אף הוא (כמונו המתנדבים) על טיפוח קשר בין דורי. אני מתכוון ללוויתן הקטלן (לאלה ששם זה אינו מוכר להם, זהו וילי מהסרט "לשחרר את וילי").

אצל הלוויתן, הנקבות הן המטפחות קשר בין דורי שהוא קשר עם הנכדים.

את חייה של נקבת הלוויתן ניתן לחלק לשניים:

ארבעים השנים הראשונות הן שנים פוריות, בהן היא יולדת ומטפלת בילדיה. 
ארבעים השנים הבאות, שבהן היא איננה פורייה, מוקדשות לטיפול בלהקה כולה ובתוך כך בנכדים.

הטיפול בנכדים משמעותי להתפתחות תקינה של הגורים הצעירים. נמצא שסיכוייו של גור שיש לו סבתא להגיע לבגרות, גבוהים במידה ניכרת מגור שאין לו סבתא.

הלוויתן הקטלן הוא יצור חברתי ונבון מאד. הגור הצעיר חייב להקדיש זמן רב ללמידה, והסבתא משתתפת פעילה בתהליך ההוראה.

מה לומד הגור?

כבעל חיים חברתי, על הגור ללמוד ליצור קשר של שיתוף פעולה עם חברי הלהקה האחרים. יחד הם צדים, יחד הם נודדים למצוא אתרי צייד (כשהסבתא היא בעלת הידע, שמוליכה אותם לאתרים העשירים במזון). שיתוף הפעולה דורש תקשורת בין חברי הלהקה (קולות, חבטות זנב על המים וכד'). גם את זה צריך הגור ללמוד.

הלוויתנים בררנים מאד באשר למזון שהם אוכלים, וללהקות במקומות שונים יש מזון שונה. אצל להקות אחדות המזון העיקרי הוא דגי סלמון, אצל האחרות המזון הוא יונקים ימיים. יש הניזונים מכרישים. הגורים הצעירים לומדים מהו המזון של הלהקה אליה הם שייכים, וזהו התפריט לכול ימי חייהם. אם תרצו, הלוויתנים נושאים בזכרונם את המטבח של סבתא.

תארו לכם כיתת לימוד לוויתנית שבה שיעור אחד מוקדש לתקשורת, שיעור שני לטיב המזון, שיעור שלישי לשיטות צייד וכד'. בכל השיעורים האלה קיים קשר בין דורי - בין הנקבה הקשישה, הסבתא, ובין הגורים הצעירים, התלמידים.