אבא שלי, ניצול "הרכבת האבודה", בנה את השולחן, שמעליו נקראה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ע"י דוד בן גוריון - מאת: אסתר אבני

בשנת 1938, למחרת ליל הבדולח, בהיותו בן 15 שנה, נישלח חנוך מנדלבאום, אבא שלי, על ידי הוריו עם עוד בני נוער מגרמניה להולנד על מנת להצילו מציפורני הנאצים.

ההולנדים אירחו את הקבוצה בבית ילדים בעיר ארנהיים, עד שהיגיעה הוראה של הנאצים להוציא את כל היהודים מהולנד ולהעבירם למחנה מעבר בשם ווסטאבורק בגרמניה. יחד עם כל יהודי הולנד הוא שהה במחנה בלי יכולת ליצור קשר עם משפחתו, אשר יתכן והוגלתה לפולין וכנראה נספתה. למרות מאמציו לאורך השנים למצוא אותם, לא נודעו עקבותיהם.

ממחנה המעבר נערכו משלוחים של יהודי הולנד ברכבות למחנה הריכוז ברגן בלזן. אבי הועבר לשם בשנת 1943. תנאי החיים במחנה היו רצופים בעבודה קשה, רעב, חולי ובעיקר בפחד מפני העתיד. בחודש אפריל של שנת 1945 הועלה אבי עם עוד מאות אנשים על רכבת שנשלחה מזרחה למחנה טרזיאנשטט. רבים מהיהודים שהיו ברכבת, מתו במשך הנסיעה.

כשנודע למפקדים הנאצים שהיו ברכבת כדי לשמור על היהודים, שהחיילים הרוסים מתקדמים לתוך אירופה, הם החלו לברוח מחשש שיוצאו להורג על ידם, הרכבת שהייתה עדיין בשליטה גרמנית, נסעה בכוון מזרח גרמניה וחיפשה נתיבי מסילות שלא הופצצו על ידי כוחות הברית, ולא היו באזורים שנכבשו, כדי להגיע דרומה. וכך הסתובבה ממקום למקום. החיילים הרוסים שהתקדמו לכיוון גרמניה, נתקלו ברכבת, שהגיעה לכפר בשם טרביץ. הם איפשרו לאבי וחבריו לקבור את המתים בקבר אחים בצמוד לבית העלמין היהודי של הכפר. הרכבת לא הגיעה ליעדה, וכונתה: "הרכבת האבודה". כל הניצולים מהרכבת חזרו בכוחות עצמם למקום מגוריהם באירופה וחיפשו את בני משפחותיהם.

כשהוריי הגיעו לארץ, חיפש אבי עבודה לפרנסת המשפחה. הוא התקבל לעבודה בנגריה בדרום תל אביב.

יום אחד הגיעה משאית לבית המלאכה ועליה לוחות עץ. אבי התבקש לעלות על המשאית ולנסוע לבית דיזנגוף ברחוב רוטשילד בתל אביב ולפרוק שם את הלוחות. מהלוחות הללו יצר אבי במה ושולחן ארוך, אשר לידו ישבו מר דוד בן גוריון ואנשי מועצת העם בשעת ההכרזה על הקמת המדינה. בן גוריון זימן לאירוע אורחים נוספים, שהתבקשו לשמור בסוד את מועד הכינוס ומיקומו. אבי עסק בכל אותו היום גם בארגון מקומות הישיבה למוזמנים הנוספים.