הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
בחירתה של סלוניקי - מאת: ירמי לז'ה
"סע, סע לאושוויץ", ניסה לשכנע אותי חבר לעבודה, זו חוויה. זאת לאחר ששיתפתי אותו במאמצי לחקור מה קרה לחלק ממשפחתי שנותר בסלוניקי לאחר עלייתם של הורי ארצה.
אף פעם לא נתתי את דעתי לכך, שביום השואה נהגה אימי להדליק נר זיכרון, ולהתכנס אל תוך עצמה. לא שאלתי, וממילא גם לא קיבלתי תשובות.
לא זכור לי, שיהודי יוון והבלקן הוזכרו אי פעם במערכת החינוך הממלכתי, אבל הרבה מאוד גטו וארשה היה שם. רק שנים מעטות לפני לכתה סיפרה לי אימי על סבים וסבתות, דודנים צעירים וילדיהם הרכים 12 במספר שנותרו בסלוניקי, ונשלחו עם עוד כ-60.000 יהודי העיר בטרנספר מתחנת הרכבת לאושוויץ. המספר העצום איננו כולל מעט מיהודי אתונה, פיראוס, עשרות עיירות קטנות ומאות כפרים של יהודים רומניוטים, צאצאיהם של היהודים שהובאו לבלקן בידי רומי לאחר חורבן בית המקדש. וכך, בבוקרו של ספטמבר שטוף שמש, מצאתי את עצמי מביט דרך צוהר מטוס "אגיאן איירליינס" על 1000 איים יוונים בטרם ינמיך המטוס אל אחד ממסלולי הנחיתה של נמל התעופה בסלוניקי. לקחתי לעצמי שבוע על מנת לחוות, "לראות ולהריח" את הסיפורים ששמעתי מהורי כל ימי חיי על העיר המופלאה הזו, וגם קצת לטעום ובעיקר להתעמת עם העבר של משפחתי.
יש לציין, שמהר מאוד נכנסתי למוד הרגוע של היוונים, שיש למצות את הרגע עד תום. הסתובבתי בשוק היהודי בו נהג סבי לקנות דגים לשבת, סופג את הצבעים והריחות, שמזכירים את שוק לוינסקי אי ושם בבית, ועם ניחוח הגבינות, הזיתים והלחם הטרי באפי. התיישבתי מול המפרץ השקט על קפה יווני קטן, וצלילי בוזוקי חרישיים מתנגנים ברקע, כמו סירה שמתערסלת על גלי הטורקיז.
חמוש באינפורמציה וכתובות, שמתי פעמי אל מה שהיה ה"איזור היהודי" של העיר, כדי לנסות ולספוג מעט ממה שנותר מ"ירושלים דה בלקן", כפי שכינו את הקהילה הגדולה והחשובה בבלקן.
שרידי ארכיטקטורה קולוניאלית, ומעט סממני דת יהודיים על כמה מן המבנים המוזנחים, העידו שהייתה כאן קהילה מפוארת, שמאכלסת כיום בעיקר חנויות ועסקים קטנים.
מחצר בית אימי לא נותר דבר. במקום עומד בניין רב קומות, בחזיתו חלון ראווה גדול, ושתי בובות אופנה בלבוש ספורטיבי. צחוק הגורל, אבל אימי הייתה תופרת מעולה. גם את "המוזיאון היהודי" מצאתי, והוא ראוי לכל ציון של שבח. תיעוד מוחשי וצילומים של קהילה תוססת, הכוללת מוסדות תרבות, בתי ספר, בתי חולים, עיתונות והוצאות ספרים מקבלים את פני המבקרים. יהודי העיר שלטו שליטה כמעט מוחלטת במסחר. היתה בנקאות יהודית, ומשרדי עמילות מכס שלטו בנמל, שהיה השני בגדלו ביוון, והנמל היחידי באירופה, שסגר את שעריו בערב שבת.
גם הפולקלור היהודי הספרדי, מוצג במאות פריטים, הממחישים את חיי החברה ומנהגי יהדות ספרד, את סממני החגים והשמחות, שנשמרו והועברו מדור לדור, כפי שנחגגו בספרד ופורטוגל. וגם לעצב יש מקום. קומת הקרקע היא אולם ענק, שקירותיו מרופדים בלוחות גרניט שחורים, ושמותיהם של כשישים אלף יהודי העיר חקוקים עליהם לפי סדר אלף בית. עמדתי נדהם ושקט מול עשרות אלפי השמות, מיששתי באצבעותי את השמות, וקרסתי על ספסל העץ שבירכתי האולם.
כשיצאתי שוב אל הרחוב הסואן, מנסה לנשום ולחזור מעט אל עצמי, נזכרתי בשיר שנשאו על שפתותיהם היוונים בדרכם אל המוות: "רבה הדרך ליוון, חכי לי סלוניקי..". אני בחרתי סלוניקי.
אני מבין את הנוסעים לאושוויץ, אבל פולין זרה לי. אני בחרתי להתייחד עם קרובי משפחתי במקום ממנו נלקחו אל מותם.