דייז' - מאת: רחלי פוקס משקובסקי

כל חיי הלכתי לדייז', מחברת בין חיי הצבריים לחיים שם

המקום ששמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים, והיו לי כסיפורי אגדה, נגעתי בו, והוא היה ממשי. מסע בזמן הביא אותי ואת אחותי ושלושה מילדינו לעיר דייז' אשר בחבל טרנסילבניה שבמדינת רומניה. המקום שבו הייתה הילדות היפה של אמי וילדותו מלאת ההרפתקאות של אבי, שרצו כך לספר לנו, הוא גם המקום שממנו נלקחו באחת כל היהודים – שליש מתושבי העיר – ובהם סבי וסבתותי וכל האחים הצעירים של הורי ליער בפאתי העיר, שבימים אחרים הלכו לנפוש בו, ובאותם ימים הוא נקרא "גטו תחת כיפת השמיים".

ראינו בעיני רוחנו את סבתא שלנו עם שני ילדיה הצעירים, מירי בת 14 ועקיבא המכונה קיבי, בן 12, בין העצים, תוהים מה יהיה עכשיו ואיך מתארגנים. סבתא שלנו כבר יודעת שהכול נגמר. לכן, בדרכם ליער דפקה בדלת של אחת השכנות הטובות, מתחננת שתיקח את הילדים. השכנה לא אזרה עוז להכניס לביתה שני ילדים יהודים.

הורינו לא היו שם כאשר האסון קרה. הם נשאו ערב המלחמה, ומשרה שקיבל אבי בארגון העלייה לארץ הביאה אותם מדייז' לעיר טימישוארה, אשר בה היה באותה עת המרכז של התנועה הציונית בחבל טרנסילבניה. בעיצומה של המלחמה רצה הגורל, ואותו חלק של החבל שבו הייתה העיר דייז' הועבר על ידי הנאצים להונגריה. בעזרת השלטון ההונגרי נלקחו כל היהודים בעיר יחד עם כל יהודי הונגריה למחנות ההשמדה. היהודים בטימישוארה אמנם סבלו רדיפות שונות, אולם בהיותם תחת שלטון רומניה רובם הושארו לחיות.

באותה עת שהמשפחות מדייז' הועברו לגטו ביער ומשם ברכבות אל מותם, הורינו עשו את דרכם הקשה לחיים ברכבות אחרות, באניית מעפילים, ולבסוף נעצרו בעתלית. במחנה המעצר הרתה אמי את אחותי. טרם נודע להם אז מה קרה לקרובים באירופה.

אבל בדייז' ראינו את החיים שלפני, את החצרות הירוקות, את המרתפים עם תפוחי האדמה והריבות לחורף, את התותים הענקיים. ראינו הכול. גם את הסבתא הקטנה של אימא שלנו, שהייתה מבשלת בעמידה על שרפרף, וביתה היה קרוב לבית הספר. לכן הייתה אימנו מבקרת שם בדרכה הביתה, כדי לטעום לפתן. בכניסה לדירה על יד הדלת ממש, היה מונח תמיד תיק עם כמה דברים, למקרה שהסבתא תצטרך לנסוע לעזור לאחת מבנותיה, שילדה זה עתה.

כל חיי הלכתי לדייז', מחברת בין חיי הצבריים לחיים שם. והנה היא, ממשית, יודעת ולא יודעת מה קרה בה. מבינה ולא מבינה מי אנחנו. יש בעיר אנדרטאות, המספרות מה קרה. מי קורא מה כתוב בהן? זה לא אנחנו, אומרים כאילו התושבים. כן, היו כאן פעם יהודים. בבית הקברות היהודי המתחבא מאחורי שער גבוה, איש מבוגר מאד עם עין אחת רואה. שומר בית הקברות. לא, הוא לא יהודי. הבטיחו לו פעם שיוכל לקטוף ולמכור את פירות העצים הצומחים בבית הקברות, וזה יהיה חלק משכרו. כיום הוא כבר לא יכול לקטוף אותם. אורי, הבן הבכור של אחותי, אוחז בידו, וכך אנחנו מסיירים בין המצבות העקומות והמון עשבי הבר. לאורי יש כוח. לשומר כבר אין.