הייתי ילדה ללא זיכרונות וללא שפה, אבל עם רצון עז להפוך לצברית - מאת: חנה הופר

נולדתי במלחמת העולם השנייה, לאחר שהורי ברחו מפולין לרוסיה מאימת הנאצים ושם נישאו.

לאחר שעזבו הורי את רוסיה, נדדנו וחצינו גבולות עד הגיענו למחנה פליטים בגרמניה.
יחד עם עוד אנשים למודי סבל הגענו לישראל באוניית מעפילים רעועה בשלהי מלחמת העצמאות. הגענו למדינה הנכספת, שהייתה מפלט אחרון לניצולי השואה.

הייתי אז כבר ילדה בת שש, שכל ילדותה נמחקה מזיכרונה. הזיכרון הראשון שלי היה שקית הקאה, ואנשים עצובים מאד מסביבי.
היינו אמורים להגיע למעברה, אך נפוצו שמועות שניתן לתפוס ביפו בתים שננטשו ע"י ערבים שברחו.
אבי אכן מצא בית בתוך פרדס, שהיה שייך לערבי ובו היו בתים שננטשו. העיקר בשבילנו היה שהנה יש לנו גג מעל ראשינו, קירות בטון, מטבח משותף ושירותים משותפים בחוץ.

לאחר שהתמקמנו עם מעט מטלטלינו ונרגענו מעט, יצאה הנחייה חד משמעית מאבי: "הגענו סוף-סוף לארץ משלנו, ועכשיו אנחנו צריכים להשתדל ולשכוח כל מה שעבר עלינו". לא כך סברו ניצולי שואה אחרים, שחשבו שיש לספר, כדי שהילדים יידעו ויזכרו את אשר עוללו לנו הנאצים.
הנחייתו השנייה החד משמעית של אבי הייתה: "לא מדברים רוסית ופולנית, כי יש לשכוח גם את שפתם, ולכן יש ללמוד במהירות את השפה העברית!"
ואני, ילדה בת שש, שלא ממש זכרה את שתי השפות, ועברית עדיין לא ידעה, הייתי ילדה ללא זיכרונות וללא שפה.

התקבלתי לכיתה א' עם רצון עז ללמוד את השפה וגם להפוך לילדה "צברית". ניסיתי להתחבר עם הילדים הצברים ולהיות אחת מהן. ואז ציפתה לי "תקלה".
בכל פעם שקראו את שמות התלמידים, כדי לאשר נוכחות, היה מתפרץ צחוק, כשקראו בשם משפחתי. זה היה שם פולני עם משמעות מגוחכת לכל מי שהבין פולנית. והיו כאלה שהבינו, כי עליהם לא אסרו לדבר פולנית.
אבי נרתם מיידית למשימת שינוי השם. הוא טען שאכן לא השלים את המשימה, לשכוח את מה שעבר עלינו, וכי צריך לשנות גם את השם לשם עברי. הרעיון שלו היה מקורי. במקום לתת פירושים או שם, המזכיר את הצליל של השם הפולני, הוא הוציא מהשם שתי אותיות שנכללו בו. האותיות היו:
ח ן. ואז נקרא שמי בישראל: חנה חן. התחבבתי מאד על מוריי ועל חבריי בזכות השם.
כל אחד הוסיף לו מילים בהתאם לנסיבות. חן, חן חנה. חנה החיננית, ועוד כהנה וכהנה משחקי לשון.

במהלך שנת הלימודים למדתי והצלחתי לשלוט בשפה העברית בצורה טובה, והיא הפכה להיות רהוטה גם בדיבור וגם בכתיבה.
במשך השנים התוודעתי לשפות נוספות, אך העברית נשארה אהבתי הראשונה. אני מנהלת איתה רומן תמידי וממושך. מדברת אותה, כותבת אותה ושומרת שלא ישבשו אותה.

הפכתי לצברית במלוא מובן המילה. כמו שרציתי