הכרתי אותם בזום, ועכשיו הגעתי לראשונה לכפר קאסם – יצאתי מחוייכת מאת: שרה רוטקופ הרמתי

לאורך כמה שבועות הכרתי אותם, ילדים בכתות ה' בכפר קאסם, בזום. אני מלמדת אותם עברית, מנסה לראות אותם, לא בדיוק מצליחה. משוחחים בזהירות (הם לא יודעים עברית, ואני לא יודעת ערבית). אבל היום, לראשונה, הגעתי - ולימדתי בבית הספר. הגעתי לאזור שמעולם לא ראיתי. הייתי נרגשת מאד. תחילה הייתה לי שיחה עם מנהלת בית הספר. "את האשה הישראלית הראשונה שנכנסת אלי לבית הספר". שוחחנו, הייתה שיחת נשים נעימה. היא נתנה לי בקבוקון עם מים (לא אוכלים במהלך היום, ברמאדן...) . ואז הגיע המורה שאיתו אני בקשר מראשית השנה. "בואי, אראה לך איפה תהיי", אמר, והכניס אותי לחדר מרווח ויפה. "יש מחשבים"? "לא, את לא בזום, אז נעזוב את המחשבים. הנה, קחי דפים צבעוניים", ואני המשכתי את המשפט: "וצבעים, והכי הכי חשוב - חיוך." לכתה נכנסו הילדים, כל אחד הציג את עצמו וישבנו ליד שולחן גדול. מה עושים? מה עושים? הסתכלתי סביבי, לקחתי דף, קיפלתי אותו, ובאמצעות מספריים חתכתי "דלת" )או חלון), "פתחתי" את הדלת, ציירתי, כתבתי: "אני רוצה" מאחוריה וחייכתי. כל אחד מהילדים קיפל את הדף שלו, עשה דלת (או חלון) והמשיך כמוני. חיכיתי בשקט.

כשפתחו את החלונות (או הדלתות, תלוי איך זה מצוייר) היה ציור, והיה כתוב: אני רוצה .... אז הילדות כתבו: "אני רוצה אותך ואוהבת אותך, אמא" וציירו לב וגם את אמא. הבנים אמרו, שהם רוצים להיות עם שרה. הייתם מאמינים? לא האמנתי...חבל שלא צילמתי. יצאתי כל כך נרגשת, ממש ממש לא האמנתי למה שקרה שם. הם יצאו מחוייכים מאוזן לאוזן, ואני, לא פחות.