הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

מאה שנים של תרומה, מאת: רחלי משקובסקי

קורות החיים של משפחות שופמן וניימרק – אבותיו של המתנדב רוני נעמן מהרצליה, מכילות את תולדות ההתיישבות וההגנה על הארץ בקליפת אגוז

סבו וסבתו של רוני מצד אימו, רפאל ושרה שופמן, עלו לארץ מרוסיה הצארית בשנת 1913 במסגרת העלייה השנייה - הסבתא, כנערה עם משפחתה, והסבא, בן 20, בגפו. הסבתא הגיעה לפתח תקווה, עבדה שם במטבח הפועלות, עברה לחוות חפציבה על יד חדרה בה קבלה הכשרה חקלאית, ואף סייעה בעבודה בפרדסי הסביבה. משם עברה לחווה החקלאית של רחל ינאית ביפו, ומשם לטירה, יישוב שהוקם על ידי הגרמנים הטמפלרים, שהתפנה לאחר שתושביו גורשו מהארץ על ידי הבריטים בזמן מלחמת העולם הראשונה. בטירה (בסמוך לטירת הכרמל של היום) פגשה את הסבא, שעבר גם הוא כמה גלגולים.

על המדרגה השלישית רפאל ושרה שופמן, הסבא והסבתא של רוני עם החברים בטירה
שיחזור התמונה: ירמי לז'ה

רפאל שופמן, הסבא של רוני, הגיע בגפו, כאמור, באוניה ביחד עם יוסף טרומפלדור. הוא גר בתחילה בביתניה תחתית, חווה חקלאית על יד דגניה א, שנוסדה באותם הימים. אחר כך חבר לטרומפלדור באום ג'וני. בהמשך הקים עם חברים קבוצה חקלאית בסמוך לראש פינה, שהיוותה את הבסיס להקמת הקיבוץ איילת השחר. באותם ימים חלה הסבא בקדחת קשה, פונה לחדרה, שם טיפל בו ד"ר הילל יפה, שהיה מומחה לקדחת. הפרק הבא היה קואופרטיב במרחביה, ומשם הגיע לחווה בטירה, שם פגש את שרה ניפרבסקי לימים שופמן, הסבתא של רוני. הם התחתנו, והביאו לעולם את ביתם הבכורה. לאחר שגורשו מטירה על ידי הבריטים עברו בני הזוג לכפר יחזקאל בעמק יזרעאל, שנוסד באותם ימים ביחד עם מושבי עובדים נוספים.

"גרו בצריף פרוץ", מספר רוני, " כי לא היו מספיק עצים לבנייה. גידלו ירקות, פירות, תרנגולות. בשנת 1923 נולדה אמי, חסיה. היא נקראה בפי המשפחה "מלכת האמבטיה", כי היו משכיבים אותה לישון ב"פיילה", שביום שמשה כאמבטיה. פשוט לא הייתה מיטת תינוק בנמצא. היא נולדה בשנת תרפ"ד, ונפטרה לפני כחודשיים בשנת תשפ"ד."
סיפורי כפר יחזקאל מזכירים לי את ספרו האוטוביוגרפי של מאיר שלו "הדבר היה ככה". רוני מספר לי, שדמותו של הסבא אכן מופיעה בספר אחר של שלו, "רומן רוסי". הוא האיש העיוור ברומן. "מאיר שלו אהב והעריך את סבי".

אביו של רוני, משה ניימרק, היה בן למשפחה חסידית (חסידות הוסיאטין) בזמושץ', פולין. בהיותו בן 13 עזב האב את חיי התורה, ונעשה חבר בתנועת דרור – תנועה ציונית סוציאליסטית, שדגלה גם בטיפוח תרבות יהודית, לימוד עברית והגשמה עצמית חלוצית על פי עקרונות הציונות. הוא עלה לארץ עם אחיו בשנת 1935, בהיותו בן 19, ושניהם נקלטו בקיבוץ תל יוסף, היה נהג הטנדר הראשון בהגנת העמק המזרחי (" השיר הטנדר נוסע זה על הטנדר הזה!" אומר רוני). הוא השתתף בנוטרות (כוח של שוטרים יהודים במסגרת המשטרה הבריטית) ולקח חלק גם בפלוגות השדה (פו"ש) של יצחק שדה. בין עיסוקיהם הייתה הגנה על קו צינור הנפט מעירק לחיפה, ומתן אבטחה לעלייתם לקרקע של יישובי חומה ומגדל על רקע פרעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936-1939).

 משה ניימרק ( המשקיף למעלה) בנוטרות בעמק יזרעאל

"כאשר הקימו את המושב מולדת, אף הוא במסגרת יישובי חומה ומגדל, הביאו לשם את בני הנוער מכפר יחזקאל, ובהם אמי" מספר רוני. "תפקידם היה למלא בחצץ את החלל בין שתי קורות העץ, ששמשו גדר ליישוב". כשהאב, בתפקידו כנוטר, ערך סיורים בטנדר, הוא ביקר גם בכפר יחזקאל, שם התוודע אל האם. ב1941, בהיותה בת 18, הם נשאו. בינתיים כבר חיו בארץ כל בני משפחתו של הסבא, רפאל שופמן, לאחר שהוא דאג אחרי מלחמת העולם הראשונה להביא אותם, ואביו, הלא הוא הסבא רבא של רוני, הקים את המחלבה בכפר יחזקאל.

אחרי חתונתם חיו ההורים בקיבוץ תל יוסף. "אמא לא אהבה את חיי הקיבוץ", מספר רוני. "עקב מצוקת הדיור גר איתם בחדר בחור נוסף. גם גידול הילדים בבתי ילדים לא מצא חן בעיניה." בשנת 1947 לאחר כמה גלגולים נוספים, ולאחר שהאב התקבל כחבר בקואופרטיב אגד, עברו לגור בהרצליה. הם הביאו לעולם ארבעה ילדים, זכו לאחד עשר נכדים, לעשרים וארבעה נינים, והאם, חסיה, זכתה גם לחמשה אחת.

כך מתאר רוני את חיי אימו ביום הולדתה המאה, במקאמה ארוכה, שאנו מביאים כאן חלק קטן ממנה:

"בכפר יחזקאל של חלוצים, נוקשים והחלטיים, לפריווילגים הפכו ברבות הימים.
אשכנזייה מושחרת, עם קורטוב של משפחה, מספרד האנוסה, הגיחה לעולם.
גדלה באושר, בעוני ודלות, בתוך עבודה קשה, מחלות ואי נוחות לבית ציוני, ששפה לא ניתן לרכוש בו, מלבד עברית שהיא כל לבבו.
כך הם היו אנשי העלייה השנייה, האבות המייסדים, מפריחי השממה,
שגבולות מציבים. לוחצים ידיים, לא מחבקים ולא מתנשקים.
פריווילגים – זוכרים? ..."

השימוש האירוני שעושה רוני במונח "פריווילגים" בברכה לאמו, חוזר מספר פעמים גם בשיחתנו. זהו כמובן מונח שמיוחס מפעם לפעם לישראלים ותיקים ממוצא אשכנזי, שכביכול השיגו הטבות מהמדינה בשעה שהאחרים לא זכו להן. ניכר שהאירוניה נובעת מכאב. האלה הם פריווילגים?

"כשאני בגרתי" הוא מספר, היה לי ברור שבתום השירות אשאר בצבא קבע". הוא פרש מהשירות כעבור 24 שנים במודיעין בדרגת אלוף משנה. אז עשה הסבה להוראה ולניהול בתי ספר, ועסק 23 שנים בחינוך. כשפרש, התוודע לשני תלמידים עולים ממגמת האומנות בתיכון "היובל" במסגרת קורס צילום שהשתתף בו, ולבקשת המורה החל ללוות אותם במשך שנה. בהמשך התחבר לקבוצת "ידיד לחינוך" הפועלת בהרצליה. מאז הוא מסייע בלימודים ובעצה לתלמידים מתקשים בחטיבת הביניים.

מה אתה מאחל למדינה לרגל יום העצמאות שבפתח? אני שואלת. "אשרינו שזכינו לצעירים, שמובילים אותנו כבר חצי שנה בביטחון" הוא אומר, "הלוואי שנהיה ראויים להם ולקורבנם. שהחטופים יחזרו הביתה, שנלמד מההיסטוריה, ונבין שכל מאבק נחוש לעצמאות, בסופו של דבר הושג. שנשכיל לנהל מו"מ עם הצד השני, להבין אותו ולהגיע להסדר. אמירת "לא" אינה תכנית עבודה, ובשיח בין שני צדדים אין האחד "מכופף" את השני. אם נבין את כל זה, אזי נהיה ראויים".