עוד פאנל של נשים מדעניות, כולן מתנדבות תכנית ח"צ של "ידיד לחינוך", עורר עניין רב בקרב תלמידות כפר הנוער "יוענה ז'בוטינסקי" - מאת: אילנה סלומון

"בואי, בבקשה בואי לפאנל המדע", ניסו לשדלני רבקי גילה, רכזת "ידיד לחינוך" בבאר יעקב וד"ר אסתי רביזדה, החוקרת המתנדבת במסגרת העמותה, כדי שאגיע לפאנל החוקרות, שהתקיים בבית הספר יוענה ז'בוטינסקי שבבאר יעקב.

חשבתי לתומי, שמולקולות וכרומוזומים מעולם לא היו בשיא מעייני, אז למה לי ללכת לפאנל שאשתעמם בו?

אבל מיד כשנכנסתי, חשתי באווירה מכניסת האורחים שבכפר הנוער. האוויר היה מלא בריחות משכרים של פריחת הדרים, ופרחים פרחו בצבעים ססגוניים. הנערים והנערות שטיילו בין שבילי המוסד, נראו מאד נינוחים ושלווים. חשתי שהגעתי למקום נעים, כל כך שונה מקולות המלחמה הממלאים את נבכי נשמותינו דרך ערוצי התקשורת השונים מאז השבעה באוקטובר. כששאלתי קבוצת נערים, שהסתובבה שם, היכן מתקיים פאנל החוקרות המדעניות, התנדבו הללו ללוותני עד לאיצטדיון הספורט.

בכניסתי לאולם הספורט, הודיעה לי  סוואטלנה, מנהלת חטיבת הביניים, שקיבלה את פני בחיבוק אוהב ובחיוך רחב, שהארוע מתקיים לכבוד יום האישה, ואליו הוזמנו הבנות משכבת ח' ומשכבת ט'. תהיתי ביני לביני, שאולי כדאי להזמין אף את הבנים למפגשים מסוג זה.

ארבע חוקרות פורצות דרך בתחומים שונים ישבו מול התלמידות, סיפרו על עצמן, על תרומתן למדע ולחברה, וניסו לטעת בתלמידות את ניצוץ הסקרנות, היוזמה והעשייה המביאה ליצירתיות פורה. החוקרות כולן הן מתנדבות תכנית ח"צ (חוקרים צעירים) של "ידיד לחינוך".

ד"ר יהודית מילוא, חוקרת בפקולטה לחקלאות, עניינה את הקהל כשסיפרה על עולמה: "אני במקור עירונית, והחקלאות הייתה רחוקה מעולמי. אבל נמשכתי לתחום ולמדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות עד לדוקטורט. התעניינתי בגנטיקה של הצמחים. מצאתי עצמי במעבדה של פרופסור עמוס קידר, שעשה מהפכה בתחום העגבניות. בעבודת צוות מאתגרת הצלחנו לטפח עגבניות, טעימות יותר, שכולם נהנים מהן עד לעצם היום הזה".

ד"ר אסתי רביזדה, חוקרת בתחום מחלת הסרטן במרכז הרפואי רבין ( ביה"ח בילינסון והשרון) הוליכה את הקהל בשבילי מחקרה המרתק וכשסיפרה על חייה, התלמידות ינקו כל מילה מדבריה .

אחת מהבנות המשתתפות  שאלה: "מה איפשר לך להצליח?"
"נולדתי באיראן", סיפרה אסתר. "יש לי שבעה אחים. אמי לא עבדה, ואבי היה המפרנס היחיד בביתנו. עברנו מלחמת הישרדות בילדותנו, אך ידעתי, שעלי להצליח  בכוחות עצמי ולדאוג שכל אחי יוכלו למצות את יכולותיהם. הבנתי, שכפי שאציג את עצמי, כך החברה תקבל אותי. התעניינתי במדע משחר נעורי, והייתי הבחורה היחידה  בין הגברים במעבדה בשיראז. לאחר שנישאתי, עברתי לאברדיז'אן, אך לא הבנתי שם אף מילה. חשתי שאיני ממצה את יכולותי ולמדתי יומם וליל למבחני הכניסה  למדעי החיים באוניברסיטה. התקבלתי לווטרינריה ולמדתי בחריצות וברצון עז  להצליח. בעקבות המהפכה באיראן, ועלייתו של חומייני לשלטון, משפחתי ואני עלינו לישראל. חווינו כאן חבלי קליטה לא קלים כלל וכלל, אך רצוננו להשתקע במדינה תרם להצלחתנו. המשכתי בלימודי  הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב ובנינו יחדיו משפחה לתפארת. הקמתי חברת סטרט אפ, ואני מקווה שהמחקר שלי בתחום מחלת הסרטן יצליח. כך אוכל לסייע לחולים רבים בישראל ובעולם הגדול. הדבר שאיפשר לי להצליח הוא סקרנות, דבקות במטרה, למידה מטעויות, והיותי בודקת את מעשי מתוך רצון להגיע לתוצאה הטובה ביותר."

ד"ר אדריאנה כץ, מובילת תוכנית ח"צ, ומי שאירגנה את הפאנל, היא חוקרת בביוכימיה ופיזיולוגיה במכון וייצמן ומתנדבת ב"ידיד לחינוך". אדריאנה מספרת בעיניים מחייכות: "לאחר שסיימתי את לימודי התיכוניים, למדתי כעתודאית באוניברסיטת תל אביב. המסר שלי הוא להתמיד בכל עשייה".

אדריאנה שאלה את התלמידות, האם להערכתן ניתן ללמוד יותר מניסוי שמצליח או מניסוי שאינו מצליח.
רוני בראון מכיתה ח' השיבה מייד, ללא להניד עפעף: "חשוב ללמוד מניסוי שאינו מצליח, כי מטעויות לומדים, חוקרים ומנסים להשתפר".
אדריאנה בחרה לצטט את אלברט איינשטיין: "הדבר החשוב ביותר הוא לא להפסיק לשאול". חשוב שכולנו נבקש לחקור את התופעות השונות בטבע.

לשאלת אחת התלמידות, מה צריך אדם, כדי שיצליח להפוך למדען, השיבה  נורית רוזנברג, שהיא ד"ר לביולוגיה בשיבא – תל השומר: "יצר סקרנות, התמדה ורצון לדעת ולשאול. לא להסתפק במועט ולמצות עצמך."

שאלה נוספת וחשובה, שעלתה בקרב הבנות הייתה, "האם הרגשת פעם, שגבר מתייחס אלייך בפחיתות כבוד בשל היותך אישה?
ד"ר אדריאנה כץ סיפרה: "מעולם לא חשתי, שבגלל היותי אישה, עצרו אותי. שידרתי כלפי חוץ שאני נהנית. אם תכבד את עצמך ותחשוב שאתה יודע, הסביבה תתייחס אליך כך".

ד"ר יהודית מילוא התייחסה גם היא לשאלה ואמרה שכיום יש חוקרות צעירות רבות יותר מאשר בעבר. "במקצוע הרפואה, למשל, יש היום רוב לנשים, והן מתקבלות בהערכה במקומות עבודתן".

ד"ר נורית רוזנברג הציגה צד קצת אחר: "בצבא חשתי בזלזול כלפי בשל היותי אישה. המפקד שלי אמר לי: 'הכי חשוב שתהיי אמא טובה', אבל אני למדתי וחקרתי כל חיי, וגם הייתי אמא טובה, ועכשיו סבתא טובה – כל זאת בלא לפגוע במשפחתי".

באותו נושא סיפרה ד"ר אסתי רביזדה: "בכנס חוקרים שהיה פעם בים המלח, פנה אחד המשתתפים לבעלי ואמר: 'דוקטור רביזדה, אשמח לשמוע את הרצאתך'. בעלי השיב לאיש: 'אינני מרצה, זו אשתי המרצה'. עדיין יש המתייחסים לאישה כאל נלווית לבעלה ולא כאל ישות בפני עצמה."

הפאנל המוצלח קסם לי בשל סיפוריהן האישיים של המדעניות ובעיקר מפני שחשתי בהתלהבות מצד תלמידות בית  הספר, שניצוץ המחקר שבה את ליבן. אחת מהן אמרה, שתעשה הכל כדי להצליח במחקרים היכולים לסייע לאנושות, והאחרת אמרה, שחשוב שבמדינתנו  יהיו אנשים בכלל ונשים בפרט שתיקחנה חלק בהנהגה בצורה הטובה ביותר.

אהבתי את המפגש עם החוקרות המספרות על דרכן דווקא מול הבנות, כי לא מספיק נשים הולכות בכווני המחקר המדעי, אבל מפגשים מסוג זה חשובים לכל הדור הצעיר. ד"ר אדריאנה כץ סיפרה לנו, שהיו כבר כעשרה פאנלים של מדעניות באזור השפלה של "ידיד לחינוך" בשנתיים האחרונות.

המשפט הידוע "מהילדים שבכיתה יגיעו מנהיגי העתיד" נשא משמעות מוחשית בראותי את הקהל, שידע לכבד את באי הארוע. ככל שנדאג לחשוף בפני הדור הצעיר אנשים בעלי שיעור קומה, המעוררים השראה במעשיהם, בפועלם ובחייהם, אולי נשכיל להגיע לחברה טובה יותר. ימים יגידו.