הידידות עם חברתי הערבייה מאז מיזם "ידיד טלפוני" של "ידיד לחינוך", נותנת לי תקווה - מאת: דיאנה שרי

למה דווקא אישה, ערביה, מוסלמית ודתית? הסטודנטים החרדים בתחילת הקורס, הסתייגו מהמנחה הערבייה עם כסוי ראש וביקשו להחליפה. התייחסו אליה כאל סטראוטיפ של אישה, המייצגת מיעוט שזר להם. זה הוביל לניכור, לחשש שמא היא לא תדע להנגיש להם את החומר כראוי. בסוף הקורס, לעומת זאת, הסטודנטים הודו לה מעומק ליבם על הדרך בה הצליחה להעביר להם את החומר הנלמד. ברגע שהסטריאוטיפ, התפוגג ומתוכו הגיח האדם שהשקיע מאמץ ותרם את מיטבו להצלחת הקורס, הגישה השתנתה.

זה התהליך שהחברה הישראלית צריכה לעבור. כדי להתקדם לשלב את השיקום והצמיחה המחודשת לאחר המלחמה, יש לצלוח את המעבר של התייחסות לסטריאוטיפים קבוצתיים שליליים המפרידים בינינו, ולעשות הערכה מחודשת של אזרחים על פי תרומתם למדינה. איתם צריכים ליצור שיתופי פעולה. מידת הצלחתנו כמדינה, תלויה בעוצמת האחדות בין כלל אזרחיה, אלה שחפצים בטובתה ותורמים לרווחתה. זה כמובן, כולל את כלל בני המגזרים והמיעוטים הגרים בקרבינו, שטובת המדינה לנגד עיניהם: חרדים, ערבים, דרוזים ועוד....

בכתבה זו, אתייחס לאנשים מתוך המיעוט הערבי, אזרחי ישראל, אליהם נחשפתי, ואני בטוחה שיש עוד רבים כמותם. הכרתי אותם בעקבות השתתפותי במיזם "ידיד טלפוני" של "ידיד חינוך" בשיתוף משרד החינוך (מטרתו הייתה לחזק את רמת העברית בקרב תלמידי יב' מצטיינים בחברה הערבית, על מנת לקדם את השתלבותם בחברה הישראלית, במערכת ההשכלה הגבוהה ובשוק התעסוקה בישראל), ועל כך אני מודה לארגון.  
פגשתי לראשונה, תרבות, ערכים, מסורת ומנהגים שהיו זרים לי. זה הרגיש לי כמסע בחו"ל למרות שמדובר בשכנים. נוצרו קשרים, בעיקר עם תלמידות ונשים ערביות, הנשמרים עד היום. מערכת היחסים שלי עם א. אישה מוסלמית דתית, אם לשני ילדים צעירים, הבשילה לחברות של ממש. אנו נמצאות בקשר טלפוני רציף, מתארחות, יוצאות לטיולים משותפים עם המשפחות ומוזמנות לשמחות. בני דובר ערבית, מסוגל לדבר עם הילדים בשפתם. סוד החברות – ערכים אנושיים משותפים ופתיחות. אנו משוחחות בגלוי לב על הכל, כולל הכל. א. עובדת קשה עם אוכלוסייה ערבית ויהודית, אוהבת את הארץ ולא מוכנה לגור בשום מקום אחר. לטענתה, חלק גדול של ערביי ישראל, שותפים לרגשותיה וכמוה, הם מפחדים מהמעוט הקיצוני הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים. היא אומרת שמתוך חשש מאותו מעוט קיצוני, היא סיפרה על העובדה שעשתה שרות לאומי, רק למשפחתה ולחברים קרובים, ולא למי שאינה מכירה.

במגזר הערבי ישנם כאלה המשרתים בצבא, במשטרה ובפיקוד העורף. חברה טובה של א. שהיא שוטרת חוקרת, עסוקה בעת הזו, בתחקור שבויי החמאס. בשונה מהדרוזים, עד כה הם פחדו להעלות תמונות ברשתות החברתיות, אבל חברתי מספרת, שבמלחמה הזו, זה השתנה מעט, ונחשפים סיפורים ותמונות.

ל – א. חשוב חינוך ילדיה, כמו גם אצל רבים במגזר הערבי. היא מזכירה לי את ריבוי הרופאים, האחים והרוקחים ועוד. ילדיה של א. לומדים בבית ספר יסודי. כשיש להם מבחנים, א. יוצאת מוקדם מהעבודה על מנת לעזור להם להתכונן.

כשפרצה המלחמה, א. מיד התקשרה אליי. "מדובר בחיות אדם", אמרה לי. "זה פשע נגד האנושות ועוד משתמשים בקוראן!". היא דאגה לשלוח לי פסוקים מהקוראן, המדברים על כבוד האישה ומקומם של ילדים בחברה. כששאלו את בנה בן ה11 על עמדתו במלחמה, הוא ענה באופן הטבעי ביותר: "אני בעד ישראל". א. רתחה מזעם על עצם השאלה. היא גם שיתפה אותי בכאב ובחוסר האונים מול הסבל של התושבים בעזה, שאינם אשמים במה שקרה, ושלחלקם יש קרוביי משפחה בארץ. "לא ניתן לעזור להם", היא אומרת, "וזה קורע את הלב. הם אפשרו לחמאס לצמוח ולא מסוגלים עכשיו להתייצב מולו". כיום משפחתה של א. מסייעת למשפחתה של חברתה היהודייה הדתיה, שגרה בעיר סמוכה, ושעמדה לעבור דירה בדיוק כשבעלה גויס בצו 8.

השבר שפקד אותנו, צריך להוות אות השכמה, כי אין לנו ברירה, צריך להמיר את הפילוג והשנאה לאחדות ושיתוף פעולה עם כל האזרחים שתורמים ושהמדינה חשובה להם.
במעוט החרדי יש הרבה מיזמים של תרומה לזולת בהרבה תחומים, הדרוזים הם אחים לנשק ושותפים להגנת המדינה, ערבים רבים עובדים איתנו בבתי החולים, בבתי המרקחת, בקניונים ובעוד מקומות כתף אל כתף. חווינו את תוצאות הפילוג. כיום לדעתי, אין לאיש ספק, שכאשר כולנו נתאחד, נהווה כוח, מנוף לצמיחה של איחוי השברים. יש מקום לכולם. רק יחד ננצח. כן יהיה רצון.