"ליצור תודעה של צמיחה" - כלים להתמודדות, שיח מתנדבים, ותחושת אינטימיות קהילתית – כל אלה בסדנאות "למידה בכל גיל" שנערכו לאחרונה ביישובי העמותה

"אני לא יכול", "בחיים אני לא אדע", "אני לא חכם כמו שאר החברים שלי" – מה עושים עם המשפטים האלה, שאנחנו פוגשים בהם מפיהם של תלמידים?

סדנאות "למידה בכל גיל" שנערכו השנה בשלושים ישובים בהם פועלים מתנדבי "ידיד לחינוך" (ועוד ישובים הסמוכים לאלה שבהם התקיימה הפעילות) עסקו בשאלות מסוג זה, ובסוגייה כיצד מחזקים את תחושת המסוגלות העצמית של אותם ילדים.

במשוב שנערך עם תום מיזם "למידה בכל גיל" של "ידיד לחינוך" בשנת הלימודים הקודמת, הביעו מתנדבים רבים את הרצון להיות יותר אקטיביים בהשתלמויות, להשתתף ולדון בנושאים המועלים בנוסף לשמיעת ההרצאות. לכך התווסף הרצון להתכנס גם במסגרות יישוביות – כל ישוב וישוב בנפרד, כדי לשמור על אינטימיות ועל חיזוק תחושת השייכות לקהילה.

רות בארי, חברת צוות ההדרכה של "ידיד לחינוך", מספרת על עבודת ההכנה לסדנאות. "הרעיון היה", היא אומרת, "להפגיש את כלל המתנדבים עם סיפור השראה, בו סיפר מיכאל בן שטרית, שכנער נזרק מהתיכון, התגייס כנער רפול ועבד כנהג משאית, ובגיל 25 בחר לשנות את חייו, הפך למרצה באוניברסיטה, למייסד ומנהל תיכון ברנקו וייס, לבוגר קורס מנהיגות באוניברסיטת הרווארד ועוד בארנקו - הצלחה כנגד כל הסיכויים.
בעקבות סיפור ההשראה הזה, ממשיכה רות, "ניגש צוות ההדרכה להכנת הסדנאות. כל הצוות נרתם מייד, לקריאת מאמרים בנושא המסוגלות. מה שנראה לנו מתאים וחשוב לענייננו, שלחנו ליונית פוגל, ראש הצוות שלנו, שריכזה את הכל. כל אחד מאיתנו זרק רעיונות, ערכנו דיונים, ולאחר כחודש של הכנות הושלמה התכנית, כשטביעת האצבע של כל אחד ואחת מאיתנו באה לידי ביטוי".
עיקרי הדברים רוכזו גם בחוברת שקבל כל משתתף בסדנאות ובה תקציר הדברים על מסוגלות עצמית - גורמים מעודדים וגורמים מעכבים, תוך מתן כלים למתנדבים גם כלפי עצמם וגם כלפי התלמידים, כולל טיפים שונים בנושא.
"הצוות עבד קשה גם בהכנת החומרים וגם בהדרכת הסדנאות בשטח", אומרת רות.

מה הכי חשוב בעיניך להדגיש מכל מה שדיברתם עליו? אני שואלת

"שמחשבה יוצרת מציאות. חשוב ליצור תודעה של צמיחה. אם תלמיד אומר שהוא לא טוב במשהו, אז צריך לומר לו שעדיין הוא יכול להיות טוב ולהתגבר על הגורמים המעכבים. הרעיון הוא ללמד אותו לחשוב ולהגיד לעצמו: 'אני רוצה.. אני בונה... אני מעדיף'. השתדלנו לתת למתנדבים כלים, כיצד לבנות שיח ועוד לפני זה, כמובן, לדבר על חשיבותם של כלים כאלה גם למתנדב עצמו וגם לתלמיד.

היו דברים שריגשו אותך בסדנא?

בודאי, הופתעתי מהעוצמה וההד בעקבות הסדנאות. היו דברים שנגעו רגשית ואישית במתנדבים. למשל, לאחר הסדנא התקשרה אלי אחת המתנדבות בהתרגשות גדולה וסיפרה, עד כמה הדברים שנאמרו נגעו בה, כי החזירו אותה לימי צעירותה ולאירועים שעברה. מישהי אחרת סיפרה שאמרו לה בילדותה, שלא יצא ממנה כלום, אבל היא בכל זאת הצליחה למרות הכל.
ראיתי, איך דברים שנאמרו, שיקפו את המציאות, את הקשיים וההתלבטויות איתם מתמודדים גם המתנדבים. צריך להעז ולצאת ממקום הנוחות וללמד ילדים חסרי בטחון ביכולותיהם, ללמד אותם ללמוד מהצלחותיהם.
לדעתה של רות הקשב למשתתפי הסדנא היה חשוב מאד. לתת את הבמה למשתתפים, הוא צורך, כי כל דבר שעולה מהשטח צריך לקבל מקום.

יונינה פוקס, רכזת המתנדבים בגבעתיים, אומרת ש "נוצרה בסדנאות מסגרת שאפשרה לאנשים לדבר ולהציג גם סיפורים של הצלחה וגם של התלבטויות וזה חשוב מאד".

תוך כדי השיחה היא מהרהרת במבנה עצמו של המסגרת הסדנאית ושואלת, האם הסיטואציה של מפגש בסדנא בו משתתפים מתנדבים מבתי ספר שונים, הוא יתרון שבעקבותיו אפשר ללמוד גם על מה שקורה במוסדות חינוך אחרים בישוב, או חיסרון הבולם התייחסויות ממוקדות של מקרים הבאים דווקא מאותו בית ספר. "זהו חומר למחשבה", אומרת יונינה.

את יכולה לתת דוגמאות לשאלות מתנדבים שעלו מהשטח?

"יש הרבה דוגמאות, למשל: מה לעשות עם תלמיד שכבר השיג את הכתה ומבין את חומר הלימוד, אבל עדיין רוצה להמשיך עם המתנדבת באופן קבוע,
או, עד כמה המתנדב צריך להיות מעורב רגשית במצוקות התלמיד או מעבר לשעות ההתנדבות.
וגם, מה קורה עם תלמידים שהמורה שולח אותם בתחילת השיעור אל המתנדב? איך הם מרגישים? יש כאלה ששמחים, אבל יש כאלה שאולי מרגישים פגועים מכך שדווקא אותם שולחים. ועוד ועוד.

לדעתה של יונינה כדאי לחשוב על אפשרות נוספת והיא של "קייס סטאדי" לדבריה – סוג של חקר מקרה על מנת לקבל תובנות, שבו יהיה דיון מעמיק וממוקד במקרה אחד מהשטח, במקום דיון במקרים רבים, דבר היוצר לעיתים עומס.

בת עמי גורקביץ, רכזת המתנדבים ברמת גן, מספרת שלא הספיקה להיות בסדנת המתנדבים שלה לכל אורכה, אבל הרגישה "שבוקר הסדנא הטעין את המתנדבים מחדש. השיח היה גם על: למה אני עושה את מה שאני עושה?. לא תמיד", היא אומרת "מתנדב שואל את עצמו את השאלה הזו, כי עבודתו פשוט נכנסת לסוג של רוטינה. התשובות הניתנות לשאלה כזו הן חשובות לו עצמו וגם לחברה שמסביבו.

צוות ההדרכה של "ידיד לחינוך"

מימין לשמאל: יונית פוגל – ראש הצוות, דר' אבי צפרוני, רעיה יעקב, גליה אריעם, דבורה בר און, רות בארי, אורנה נאור, דינה קוגלמן