הייתי ילדה בתרמיל על גב ההורים - מרוסיה ועד מחנה פליטים בגרמניה. הגעתי לארץ והתאהבתי בה מעומק ליבי - מאת: חנה הופר

בשלהי מלחמת השחרור הגענו באניית מעפילים ארצה עם עוד משפחות שורדי שואה כמונו. כשירדנו מהאנייה נפוצה שמועה שיש ביפו דירות שננטשו על ידי משפחות ערביות שנמלטו. כמה משפחות התאגדו יחד, ומצאנו שם מקום. היה זה אז פתרון המגורים בתוקף הנסיבות והמציאות שהייתה באותה העת. היה שם פרדס גדול בבעלותו של מי שהיה ידוע בשמו: "סחנה דרוויש". שם גרו קודם כל בני משפחתו. התמקמנו במקום - בתים צמודי קרקע לשתי משפחות בבית ו"שירותים" בחוץ. פרות, תרנגולות ועוד בעלי חיים נשארו שם. חלק מהמשפחות פיתחו משקים. הרוב עיבדו את הפרדס הגדול שהניב פרי הדר בשפע.
לכל משפחה היה סיפור ההישרדות שלה. וכל אחת מהן לא רצתה לפרוק אותו. היה רצון עז לשכוח ולהתחיל חיים אחרים ושונים. אני הכרתי ילדה בגילי והפכנו לחברות נפש. היא הצטיינה בריצה ותמיד השיגה תוצאות שאף אחד לא השיג. לימים סיפרה לנו את סוד הצלחתה. אביה היה שולח אותה למכולת, שהייתה מרחק הליכה של חצי שעה מהפרדס, כשהוא מקציב לה זמן  קצר מאד. היא הייתה רצה כל עוד רוחה בה, וכך למדה לנצח בריצות. מתוך הקושי והסבל, הגיעה להישגים.

מורתה של חנה בכתה ב' בוחנת אותה בקריאה

גרתי במקום 11 שנה עד סיום בית הספר התיכון. מיד כשהתמקמנו, הבנתי שיש גם עולם אחר. הלכתי לחפש אותו בעצמי. וכך במרחק הליכה של כחצי שעה הגעתי למזכירת בית הספר היסודי "ויצמן" וביקשתי להתקבל -  "כי אני רוצה ללמוד עברית מהר מהר". מנהל ביה"ס דאז, א. שרייבמן קבל אותי, והייתי מאושרת. הכרתי שם ילדים צברים, עליזים ומדברים עברית. ואני, ילדת שואה ובת למהגרים, ילדה עצובה ומוזרה שגורמת לילדים לגיחוך.
לא נעלבתי, אך נוצר בי רצון עז להיות אחת מהם. החלטתי שבכוחות עצמי אעשה זאת! ארים את עצמי ואצור את עצמי מחדש. השפה העברית במרץ ובהתמדה. תוך כמה חודשים היא הפכה לבת בריתי הנאמנה. בעזרתה רכשתי חברים, שמהם למדתי איך מתלבשים הילדים בישראל ובאיזה משחקים "מוזרים" הם משחקים. למדתי את השירים ואת החגים. והתאהבתי בארצי, באנשיה, בהיסטוריה עתיקת היומין, בנופיה המגוונים ובכמיהתו הניצחית של העם כולו לשלום!                                                   
אינני מרגישה יותר כילדת שואה ששרדה, אלא כחלק מהעם שיש לו מדינה חזקה, צבא חזק ועם שאנשיו יודעים לעזור זה לזה בשעת צרה.
נקווה שהחטופים יחזרו כולם והלוואי וזה יהיה באמת חג של חרות!