להיות עולים חדשים - מאת: רחלי פוקס משקובסקי

מאז ומתמיד היה קשה להיות עולים חדשים. על אחת כמה וכמה בימי מלחמה

"אין לנו כאן אף אחד", אומרת ליה, עולה חדשה מרוסיה, כשנה וחצי בארץ. ההורים נשארו במוסקבה, גם שתי אחיותיה, גם הוריו של בעלה. "זה קשה". יש לה ילד בן תשע ובת בת שבע. שניהם הולכים אחרי ביה"ס למועדונית – שם מקבלים ארוחת צהריים, עזרה בשיעורי הבית ומשחקים. לאחרונה לבקשת אגף החינוך אני מתנדבת במועדונית, שם הכרתי את קטיה, הבת, שלומדת כאן בכיתה א. כך נוצר הקשר עם ליה. קטיה, ילדה חמודה עם עברית טובה למדי, סיפרה לי בפגישתנו הראשונה, שהיא מדברת רוסית  בבית עם ההורים, עם אחיה ועם החתולה... קיבלתי בשבילה מהמועדונית חוברת קריאה לכתה א, בכדי להתאמן, אבל היא רק רצתה לדבר. סיפרה על העלייה לארץ ("פוטין משקר", אמרה בכעס "אומר שהכל טוב, אבל זה לא נכון!"), על החוויות הראשונות, על בית הספר.

מה הביא אתכם לארץ, אני שואלת את  האם, ליה. "המלחמה עם אוקראינה", היא אומרת. "אמנם לא חיינו באזור מלחמה, אבל יש השלכות. חופש הביטוי דוכא לגמרי, והשלטונות אוסרים על הפגנות. בנוסף, יוקר המחיה עלה מאד. חששנו שהמצב יחמיר, והחלטנו לעבור לחיות במקום אחר. מאחר שאנחנו יהודים, החלטנו לעלות לארץ. עכשיו אני מאד מתגעגעת. במוסקבה הורי גרו על ידינו. כאן אין לנו אף קרוב. הילדים מרגישים כאן טוב. יש להם כבר חברים. לפעמים יש ילדים שרוצים להרביץ לבן הגדול. גם הילדים מתגעגעים. אבל קטיה מרגישה כאן טוב, בכל מקום אוהבים אותה."

ליה מספרת, שכאן היא עדיין לא עובדת מחוץ לבית, מה שמגביר כמובן את הבדידות. ברוסיה היא ניהלה מרכז תרבותי לילדים יהודים . יש בו שיעורי יהדות, עברית ומסורת. בעלה הוא מהנדס בהייטק, יש לו כאן משרה, והוא מאד מרוצה. הוא אוהב לחיות בארץ. בימים אלה הוא נמצא במוסקבה, נסע לבקר את אביו החולה. בינתיים האב נפטר, ובעלה עושה סידורים לחסל את בית ההורים, ולהעלות את אימו לארץ.

את הקשר לעלייה לארץ ספגתי בבית הורי מילדותי. אבי השתתף בארגון העלייה הבלתי לגאלית ברומניה לפני קום המדינה. לימים היה עובד הסוכנות היהודית, והיה נוסע מפעם לפעם לחו"ל  "להביא עולים". כאשר הוקם המשרד לקליטת עלייה, הוא עבר לעבוד בו, והקים את המחלקה לקליטה חברתית. אני עצמי במקרה או אולי לא, בהיותי סטודנטית, עבדתי באולפן בורוכוב בגבעתיים (שכבר אינו קיים) כפקידת קבלה. העולים למדו שם באולפן, וחיו במקום בתנאי פנימייה. בשנים אחרות שימשתי כמורה בתיכון רוגוזין (כיום ביאליק רוגוזין), ולימדתי עברית בני נוער עולים וילדים של מהגרי עבודה. בני קיבל בזמנו תעודת הוקרה על קליטת עולים למופת, לאחר ש"אימץ" שני ילדים עולים בביה"ס היסודי. אולי המשיכה לנושא היא גנטית...

אני שואלת את ליה איך הם עוברים את המלחמה בארץ. "בהתחלה הייתי בחרדה גדולה", היא מספרת. "אף פעם לא היינו בסיטואציה כזאת. אנחנו גרים בקומה שביעית, אין ממ"ד, צריך לרדת מהר למקלט. עכשיו גם כאן המחירים עולים כל הזמן, וזה קשה. כולם יתר עצבניים".

כשהגיעו לארץ, למדו בני הזוג באולפן. כיום ליה לומדת פעמיים בשבוע לימודי המשך ("אולפן ב"). שם היא פוגשת עולים חדשים במצבה. הראיון מתקיים באנגלית, העברית שלה עדיין לא מספיקה, אך פה ושם נאמרת מילה בעברית. האם היא הייתה רוצה לעבוד מחוץ לבית? "עדיין לא. חמותי עומדת לבוא לארץ, היא תגור איתנו בדירה, ותזדקק לעזרתי. גם הילדים צריכים אותי."