הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

איך החזירו את החיוך לפני הילדים? הייתי בת שנה וחצי במחנה העקורים ברגן בלזן. למדנו לחיות! - מאת: הניה קמיר

איך קמים משבר כל כך קשה? איך מתמודדים עם אובדן? איך מתגברים על הייאוש והתסכול? איך מחזירים את התקווה? איך מחזירים את החיוך לפני הילדים? איך מלמדים ילדים, רובם יתומים, שוב לשחק? איך חוזרים לחיות?

אלה השאלות שאיתן התמודדו הניצולים, שורדי השואה אחרי השחרור, עם סיום מלחמת העולם השנייה באירופה. הניצולים והשורדים נאספו והתקבצו במחנות עקורים שהוקמו במקומות שונים באירופה. אחד מהם, הגדול מכולם, היה ברגן בלזן, אליו הגיעה משפחתי: אבא, אמא, אחי בן שלוש, ואני בת שנה וחצי.

הורי, ילידי פולין, ברחו עם פרוץ המלחמה מבתיהם ועברו את הגבול לרוסיה, הוגלו לסיביר ונדדו מזרחה לקזחסטן. עם תום המלחמה חזרו לפולין. פולין לא קיבלה אותם יפה, פולין כבר לא הייתה בית. הם המשיכו לנדוד. בעזרת שליחים מהארץ, פעילי עליה, עם מסמכים מזויפים הם הגיעו לגרמניה למחנה העקורים ברגן בלזן. המחנה הזה הוקם על ידי הצבא הבריטי, מחנה שהיה בעברו מחנה צבאי גרמני בסמוך למחנה ההשמדה הנורא, ברגן בלזן.
בתוך המחנה קמה מנהיגות יהודית, מעין ועד מנהל, שבראשו עמד אדם מיוחד, יוסף רוזנזאפט. לא היה להם הרבה זמן להתארגן, הם פעלו במהירות. הם הפכו את המחנה ל"מדינה יהודית", ונתנו לרחובות שמות עבריים. הרחוב הראשי נקרא עצמאות.
הראשונים שנקלטו במחנה היו שורדי מחנה ההשמדה הסמוך, שנזקקו לאישפוז וטיפול רפואי אינטנסיבי. אי לכך הוקם מיד בית חולים, שבו הם טופלו. האחרים שוכנו בדירות. בהמשך הוקמו גני ילדים ובתי ספר, תיאטרון, בית קולנוע, מגרשי ספורט. התקיימו חוגים והשתלמויות במקצועות שונים.
אבא שלי עבד בבית החולים, אחי ואני למדנו בגן הילדים. הועד המנהל היה בקשר עם גורמי חוץ, שתרמו צעצועים לילדים, משלוחי מזון ובגדים. כשחלינו בשעלת, אושפזנו, אחי ואני, בבית החולים.
בשעות הערב הלכנו עם ההורים לקולנוע. אחד הסיפורים שסיפרו לנו היה, שאסור היה להביא ילדים לקולנוע, וכשהייתה בקורת, החביאו אותנו, הקטנים, מתחת למעילים הגדולים של ההורים.
אל המחנה הגיעו הרבה ילדים ובני נוער יתומים מרחבי אירופה. הנשים במקום טיפלו בהם במסירות בחום ואהבה, עד שנשלחו לישראל ונקלטו בקיבוצים השונים בארץ.

מכיוון שרוב השורדים היו אנשים צעירים, היו הרבה חתונות ונולדו הרבה ילדים.

אחי זוכר את היום בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל. טקס ההכרזה שודר ברדיו והושמע ברמקולים. אנשים עמדו ברחוב, הקשיבו והתרגשו. שנה אחר כך עלינו ארצה. הפרידה מהמחנה בדרכנו לארץ הייתה חגיגית ומרגשת. יצאנו ברכבת מקושטת בדגלים ובלונים, וברמקולים נשמעו שירי ארץ ישראל.

מה עזר לשורדים להשתקם? מה עורר את כוח החיים שלהם?
ראשית, הביחד! אנשים לא הרגישו יותר בדידות, יצרו יחסי שכנות, חברויות, דיברו זה עם זה, עזרו זה לזה.
שנית, הם יצרו שיגרה וסדר יום. אנשים יצאו לעבודה, למדו, עסקו בספורט, באומנות, בילו בשעות הפנאי, והיו מחוברים לעולם בעזרת רדיו ועיתונים.
ושלישית, חשוב מכל, האנשים ידעו שהחיים במחנה הם זמניים. המחנה נסגר בספטמבר 1950 וכל אדם ומשפחה בנו לעצמם חיים חדשים. רובם עלו לישראל (כמונו), וחלקם היגרו לארצות אחרות.

העלייה שלנו לישראל לא הייתה מקרית ולא הייתה מלווה בהתלבטות. זאת הייתה הגשמת חלום. הורי היו חברים בתנועות נוער ציוניות בפולין לפני המלחמה וחלמו לבנות את ביתם במדינת ישראל.

שלושה צילומים המתעדים פעילויות במחנה העקורים מימין לשמאל: בית החולים, כרזת תיאטרון ושעור התעמלות