היופי והעוצמה בקשר עם התלמידים, מאת: צביה טולדנו

"למרבה הפלא הילד התחיל פתאום לקרוא תוך כדי לחיצות וגלגול הכדור על השולחן. בכל פעם שהגיע לשיעור, שאל: 'הבאת היום את הכדור?'".

15 שנים עברו מאז אותו יום בו רגלי דרכו בפתח ביה"ס כמתנדבת. ההתרגשות וההתפעמות מהמפגש עם התלמידים עדיין פועמים בי.

בימים אלה בהם אני כותבת, אנו נמצאים בעיצומה של עוד סגירת שנה, שנה שהייתה מאתגרת לכל הדעות, הן מבחינת המדינה, הן מבחינת התלמידים, וכמובן מבחינת ביה"ס שההתנהלות בו בתקופת מלחמה מאוד מאוד מורכבת.
החזרה להתנדבות בתקופת מלחמה קיבלה אופי שונה – איך להתנהל בזמן אזעקה? מה קורה עם המתנדבות המבוגרות? האם הן מסוגלות לרוץ למקלט? והמענה אכן הגיע: "אתן תלמדו רק במקומות הנמצאים במרחב מוגן."

קבלתי רשימה של 7 תלמידים מלווה בהערות לגבי הקשיים הלימודיים, הרגשיים, ההתנהגותיים ובעיות משפחתיות. אני חייבת לציין שההערות האלה לצד שמו של התלמיד מאוד מאוד עזרו.
בצינעה רבה אני רוצה לספר על הצלחות קטנות שהיו לי. קבלתי תלמיד מכיתה ב' שעדיין לא הצליח לרכוש את מיומנויות הקריאה. במהלך השיעור התעסק בכל, רק לא בקריאה: גרד בראש, חיטט באף (וסליחה עם הקוראים, הכניס לפה מה שיצא מהאף), קיפל בלי סוף את דפי הספר ועשה לספר "אוזניים". הוא לא הצליח להתרכז. המחשבות עליו ליוו אותי גם בבית. לפתע נזכרתי במרצה של "ידיד לחינוך" שנתנה הצעה לפתרון במצב כזה במסגרת השתלמות שניתנה למתנדבים: "תנו לילד להתעסק במשהו אחר ושונה". קניתי לו כדור ספוג קטן, מעט דוקרני, ולמרבה הפלא הוא התחיל לקרוא תוך כדי לחיצות וגלגול הכדור על השולחן. בכל פעם שהגיע לשיעור, שאל: "הבאת היום את הכדור?". הסברה של המרצה למה שקרה הוא, שגלגול הכדור והלחיצות עליו במקרה הזה, תיעלו את אי השקט והצורך בתנועה של הילד למשהו חיובי.

קבלתי תלמיד מכיתה ג', שמורתו אמרה לי: "אני בספק אם הוא ישתף פעולה". הילד הגיע לשיעור עם עוד תלמידה. מייד ראיתי שהוא בדחן, מצחיקן והיפר אקטיבי. הוא שאל אותי: "את יודעת לעשות גלגלון? תסתכלי עלי!" לפתע עשה היפוך על הריצפה. "איך הייתי?" שאל. ואני בתשובה: "אני מאוד עצובה. מגיע אלי תלמיד שמתקשה בלימודים, ובמקום לרצות לקבל עזרה, עושה שטויות". הרמתי לו את הסנטר, "תביט לי בעיניים – אתה רוצה ללמוד? או לעשות לי קרקס?", "אבל כולם מאוד נהנים, אני מצחיק אותם בשיעור, המורה מתעצבנת, ויש לי המון מעריצים", השיב לי.
 "אתה יודע שאתה מתנהג בטפשות? תראה את החוכמה שלך בלימודים ולא בשטויות. החברים 'המעריצים' שלך, לומדים ומתקדמים ואתה תקוע".
לאט לאט הילד התחיל להפנים את הדברים, עד שיום אחד פרץ בבכי, "את יודעת? ההורים שלי החליטו להתגרש. שמעתי אותם אתמול בלילה רבים בקולי קולות".
קמתי לעברו, ניגבתי לו את הדמעות וחיבקתי אותו חזק חזק. מאז הגיע ברצון, וכשניסה מתוך הרגל להצחיק, אמרתי רק מילה אחת: "עכשיו לומדים. בהפסקה תצחיק אותי, ואני מבטיחה לצחוק."
בשבוע שעבר קבלו התלמידים שאלון מסכם על השנה שהייתה. "מי הדמות שהשפיעה עליך השנה?" והוא כתב: המתנדבת צביה. את הטופס הזה הוא לקח להראות למחנכת שלו ולהוריו.

היו לי שתי תלמידות בכיתה ו'. ההנחיות של המורה היו: "תנסי להוציא אותן מהמופנמות שלהן. הן מאוד מאוד שקטות, כמעט שלא מביעות דעה – הן מגיעות ממשפחות מאוד מאוד דתיות". איתן לא עסקתי בחומרי למידה כלל. בכל פעם העליתי נושא, ובקשתי שיכתבו מספר שורות על מה שהן מרגישות: "כתבו לי על רגש אחד טוב, ועל רגש אחד פחות טוב". מעניין ששתיהן כתבו על שמחה ועל עצב.
בפעם אחרת הנושא היה: תכונות שיש בי ותכונות שאני רוצה לרכוש (ראה צילום). כל אחת פיתחה את מה שכתבה, וסיפרה על תכונות שהייתה רוצה לרכוש. הקשר בינינו היה מאוד חברי, "ספרו לי על התוכניות לעתיד" – "אני רוצה להיות רקדנית", כתבה אחת, והשנייה כתבה: "אני רוצה להיות רבנית".
לפני שבוע התקיים טורניר כדור מחניים ביו שתי כיתות ו' והן הזמינו אותי. עודדתי אותן. הכיתה שלהן ניצחה.

התלמיד המאתגר ביותר שהגיע אלי, היה תלמיד כיתה ד', שהמורה כתבה ליד שמו: "הילד מתמודד בבית עם אמא חולה בטרשת נפוצה. "תנסי לדבר איתו. אולי הוא יחשוף בפניך את החששות שלו".
אותו קבלתי לבד, ילד יפה ושקט, ישב לאורך כל השיעור ומבטו מופנה ממני.
"במה אני יכולה לעזור לך?", שאלתי. "יש לך בתיק משחקים?". שלפתי את המשחקים שאני מביאה איתי תמיד, ואז כשראה את המקלות הצבעוניים, שהיו לי, התעניין, "איך משחקים עם זה?".
"זה לא בדיוק משחק. על כל מקל כתוב משהו שיכול להיות קשור אליך, ואתה צריך לספר לי. כדי שזה יהיה לך מעניין, גם אני אוציא מקל ואספר לך על עצמי".
מאז בכל שיעור ביקש רק את המקלות. "מתי אתה עצוב?", "אני עצוב כשאמא לא בבית. פעם היא נסעה להרבה זמן ומאוד התגעגעתי אליה" (מסתבר שהייתה באשפוז ממושך וסיפרו לו שאמא נסעה).
בפעם אחרת הוציא מקל שעליו כתוב: "על מה אתה חולם?" הילד שתק ואמר: "אני יכול להחליף מקל?
לדאבוננו אין מרפא למחלה. האם דועכת בבית תוך כדי אשפוזים.
גם התלמיד הזה כתב: "הדמות שהשפיעה עלי זו צביה". ומה תרצה לקחת אתך לשנה הבאה? "אני ארצה לקחת איתי את צביה".

אני חוזרת הביתה טעונה במחשבות נוגות.