ילדים עטופים, מאת: רחלי פוקס משקובסקי

במועדונית "נרקיס" בקריית אונו, מקבלים הילדים אהבה ללא תנאי וארוחה חמה. "לפעמים ילד לא רוצה לאפשר להתקרב וצריך לדעת בכל זאת לפלס את הדרך אליו"

איתמר (שם בדוי) הוא תלמיד כתה ב. איתמר, ילד נבון, התקשה מאד בכתיבה ובקריאה. נראה היה שגירושי ההורים השפיעו עליו. הוא התכנס בתוך עצמו ואיבד את הביטחון העצמי. נוצר "קצר" בינו לבין ביה"ס. בסוף אותה שנה שלט בקריאה ובכתיבה, ומצב רוחו השתפר מאד. את איתמר הכרתי במועדונית "נרקיס" בקריית אונו לילדי כיתות א, ב, ג, שבה התנדבתי פעם בשבוע לאורך השנה.

בישראל פועלות כ 400 מועדוניות, מהן כ 320 משותפות למשרד הרווחה ולמשרד החינוך, ובהן כ 6000 ילדים. המועדוניות נותנות מענה למצבים סוציאליים או משפחתיים קשים, ומהוות מסגרת משלימה לבית ולבית הספר. הן נותנות סביבה מטפחת ומטפלת במודל משפחתי, מרחיקות את הילדים מהרחוב, ומשלימות חסכים מבלי לנתק את הילד ממשפחתו. במועדונית מקבלים ארוחה חמה או שתיים, יחס חם, עזרה בהכנת שיעורי בית, אוזן קשבת ופעילויות שונות כגון חוגים ומשחקים (מתוך הויקיפדיה).

יצחק רם הוא אחד המדריכים במועדונית "נרקיס". "מועדונית לילדים בסיכון היא מסגרת לילדים שיש קשיים במשפחותיהם: משפחות חד הוריות עם קשיים, מצב סוציאלי קשה, מצבים רפואיים מיוחדים כגון הורה המתמודד עם מחלת נפש או עם מחלה קשה המחייבת אשפוזים. הילדים זקוקים לתמיכה רגשית, חברתית ולפעמים גם לימודית. הילדים נמצאים החל משעה 12.45 ועד 18.00. יש סדר יום מובנה, ועת לכל פעילות: זמן אכילה, זמן למידה, זמן קריאה, וזמן למשחק בחוץ. התשלום החודשי למועדונית הוא 150 ₪ לילד. עבור שני ילדים מאותה משפחה משלמים ההורים סך 160 ₪.

הצוות במועדונית כולל שני מדריכים, אם בית, צעיר או צעירה במסגרת שירות לאומי ומתנדבים. במועדונית "נרקיס" יש גם מטפלת באומנות. במועדונית "הדרים" לילדי כיתות ד, ה, ו, אחת המדריכות עובדת במשרה חלקית, ובנוסף חסר זמן רכז לכל שלוש המועדוניות. "קשה לגייס עובדים מתאימים למועדוניות עקב השכר שאינו אטרקטיבי, וחבל מאד שזה המצב", אומר יצחק. "המועדונית של "הגדולים" לא תיפתח השנה עקב מיעוט נרשמים. ייתכן שהגילאים האלה זקוקים למסגרת קצת שונה". הוא עצמו הגיע לעבודה זו לאחר כשלושים שנה בצבא הקבע. לקראת פרישתו למד חינוך מיוחד. הוא מצא שהחינוך הבלתי פורמלי מתאים לו. רואה בעבודה זו עבודת קודש. אוהב לראות הצלחות גם אם אינן מיידיות.

מלי פרץ, אף היא מדריכה במועדונית "נרקיס", מסבירה, שמדובר במסגרת משפחתית. לכל ילד יש מגירה משלו, שבה הוא יכול לשים מה שהוא רוצה. יש ארוחה חמה (רותי אם הבית מבשלת בכל יום אוכל טרי, ואני מעידה שהוא גם טעים מאד), הילדים משתתפים בתורנות בעריכה ובפינוי השולחנות. "הם מקבלים כאן אהבה ללא תנאי. לפעמים ילד לא רוצה לאפשר לאף אחד להתקרב אליו, וצריך לדעת בכל זאת לפלס את הדרך אליו, ולקשור איתו קשר משמעותי. לפעמים הבעיות הרגשיות גורמות לקשיי התנהגות. הניסיון בעבודה מאד עוזר. יש גם מנחה ממשרד החינוך שנותנת הדרכה לצוות.

איך היגיעה מלי לתפקיד? "בעבר עבדתי עם ילדים ונוער בסיכון במסגרת הסוכנות היהודית, ושימשתי גם כמנטורית למשפחות. קיבלתי הכשרה מסוימת על ידי הסוכנות, וגיליתי שזו השליחות שלי, לכן הלכתי ללמוד חינוך בלתי פורמלי. הלימודים נתנו לי כלים לעבודה בהמשך".
במסיבת סיום השנה, שהוזמנתי אליה כמתנדבת, ראיתי את ההתרגשות הרבה של מלי, כאשר נפרדה מילדי כיתה ג, שעוברים למועדונית "הדרים", שהיא מעבר לדלת.

איך הקשר עם הורי הילדים? המדריכים מספרים שיש קשר רציף עם ההורים. בתחילת השנה נפגשים עם כל ילד והורה באופן אישי. לקראת ראש השנה יש מפגש כללי של הורים וילדים. ההורים מקבלים דיווח על ילדיהם. גם עם המורים יש קשר. למעשה הקשר משולש – מועדונית, הורים, בי"ס. הילדים "עטופים", לכולם אכפת מהם. כך הם לא נופלים בין הכיסאות.

אני רואה שבימי חמישי הילדים אופים עוגיות ביחד. "זה חלק מהתרפיה", מסביר יצחק. "זה משהו שכולם מצליחים בו. רוב הילדים גם אוהבים להתלכלך. אנחנו דואגים שלכולם יהיו בסוף מוצרים יפים. הילדים לוקחים את מה שהכינו הביתה, מכינים כמות מספקת לכל בני המשפחה, וכך הם גם תורמים למשפחה."

איה סלונים הייתה בשנה החולפת חלק מצוות המועדונית במסגרת שירות לאומי אזרחי (שירות הלאומי לצעירים חילוניים). "נראה לי מעניין לעבוד עם ילדים בסיכון." איה התרשמה בתקופה זו מהיכולת של הדמויות החינוכיות לעצב את המרחב. "כל אחד מאנשי הצוות תורם באופן קצת שונה, וביחד נוצר מרחב חינוכי שלם. הילדים נתרמים מהגיוון הזה. נוצרת סביבה שמדמה בית ומשפחה מתפקדת, שבה כל ילד יכול לבחור אל מי מאנשי הצוות להתקרב יותר."
איה אף היא כמובן חלק מהפסיפס הזה. כישרונותיה האומנותיים (היא בוגרת בי"ס תלמה ילין במגמת אומנות חזותית) הניבו למועדונית פירות רבים, ובהם עיטור נפלא על הלוח שעל הקיר לפני כל חג ומועד. אותו ילד, איתמר, שהוזכר בתחילת הכתבה, ושכאמור נוצר "קצר" בינו לבין ביה"ס, נשכר מאד מכישרונותיה של איה. "איתמר אוהב מאד לצייר ולצבוע. לימדתי אותו כל מיני דברים בתחום האומנות. בחופש הגדול נתתי לו שיעור בטבע. הוא משקיע בכך גם בבית". בשלב מסוים נשלחה איה לביה"ס בו הוא לומד בכדי לעבוד איתו באופן פרטני. קודם למדו את החומר הנדרש, ואז הלכו לעסוק באומנות בחדר האומנות.