כרמלה ביטון מבאר שבע: שיטת לימוד הקריאה כמו "דָּנָה נָמָה, דָּנָה קָמָה" משעממת את הילדים. שיטת "השפה כמכלול" היא טבעית ומעניינת אותם יותר, מאת: יפה חכמון

קיים ויכוח על השיטה. כרמלה, מתנדבת 'ידיד לחינוך', אומרת, כי על פי מחקרים, אחוזי ההצלחה בשיטה זו גבוהים בקרב ילדים, שלא רכשו קריאה בכיתות א – ב

טרם פרישתה, עסקה כרמלה בהוראה במשך שלושים שנה כמחנכת וכמנחת מורים לשפה. מיד עם פרישתה, כאחת שאינה קופאת על שמריה, חיפשה דרכים להירתם ולסייע. כשהגיעה ל 'ידיד לחינוך', פעלה תחילה בבית הספר 'מולדת' ולאחרונה היא מעבירה סדנאות בנושא קריאה. כרמלה אישה מאוד פעילה, חברה בחוגים, בקבוצת תיאטרון -"באר היצירה" בעיר, כותבת שירה ופרוזה, הוציאה שני ספרי ילדים – " סבתא רינה וסבא שמעון", "איזו חופשה", וספר למבוגרים – "הניסים של ברוריה".

כיצד מלמדת כרמלה קריאה על פי "השפה כמכלול"?

היא מספרת שכבר במפגש הראשון עם הילד היא משלבת קריאה שלמה בספר ילדים, ומסבירה, כי לימוד הקריאה והכתיבה על פי גישה זו הוא מעבר להקניית מיומנויות טכניות של פענוח עיצורים וצלילים. "אינני משתמשת בחוברות העבודה הרגילות לכיתות א', בהן הסיפורים הם מגמתיים. בחוברות אלה, אם רוצים ללמד למשל את העיצור אה (פתח - אַה, או קמץ - אָה), יוצרים טקסט שלם שיהיה מורכב רובו ככולו מעיצורים אלה. טקסט כזה, היא אומרת, "הוא חדגוני ומשעמם את הילד. לכן אני בוחרת סיפורים קצרים (ממש קצרים), שנכתבו באופן טבעי מתוך הנאה או השראה, ושמלווים באיורים מושכים, התומכים בהבנה או בהנאה של הילד מהסיפור. כך, בסיפורים שאני בוחרת מופיע כל המכלול של לימוד השפה: התוכן, המערכת הגרפו-פונמנית (האות הכתובה שמבטאת את הצליל הנשמע) והמערכת הלשונית (זכר, נקבה, יחיד, רבים, הטיות ועוד)".

מימין: צורת הלימוד המקובלת - טכסט מגמתי ללימוד העיצורים. משמאל: צורת הלימוד על פי "השפה כמכלול". לדוגמא: "סבתא לאה" מאת: מיריק שניר עם איורים צבעוניים ועליזים

על פי שיטת "השפה כמכלול", רכישת הקריאה היא תהליך טבעי, כמו רכישת הדיבור, ומשום כך אין צורך בהוראה מיוחדת של הקריאה. רכישת הקריאה, בדומה לתהליך העיבוד של אינפורמציה חזותית, מתפתחת מן הכלל אל הפרט, דהיינו – מתפיסה של מילים או טקסטים אל הסימנים הגרפיים הספציפיים שמרכיבים אותם. משום כך אין לבסס את הוראת הקריאה על הוראת האותיות וסימני הקריאה, אלא להפך – יש להתחיל בהוראה של מילים ומשפטים שלמים, ורק אחר כך לפרק אותם לרכיביהם.
כרמלה אומרת שהשיטה מתנהלת כל הזמן בתווך המורה. המורה מתייחס לשלוש מערכות השפה, התוכנית, הגרפו-פונמית והלשונית. גישה זו מתאימה באופן מיוחד לילדים מתקשים. ההצלחה בקריאה כבר במפגש הראשון מרגשת את הילדים והם רוצים להמשיך ולקצור הצלחות.

"על פי 'השפה כמכלול', שליטה בהיבטים הטכניים של הקריאה אינה מספקת. כדי לפתח התנהגות אוריינית יש ללמד את הקריאה והכתיבה במסגרת של פעילות חברתית, שהילד מבין ומעוניין ללמוד. משום כך אוצר המילים חייב להיות מוכר, הטקסטים הנקראים צריכים להיות מעניינים ורלבנטיים לעולמו של הילד והשימוש בשפה הכתובה חייב לשרת מטרות שהילד מבין.
התומכים בגישה זו רואים ברכישת הקריאה תהליך דומה לרכישת השפה ולהיות חלק אינטגרלי של חייו הרגילים והשגרתיים, כפי שזה נעשה בקשר לדיבור. אין להציע 'שיעורי קריאה', כפי שאין להציע 'שיעורי דיבור'" (מתוך: עינת גוברמן וחווה תובל, פורסם ב"ספר איתי זמרן – אסופת מאמרים של מרצים במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין", בעריכת רות בורשטיין, ירושלים, תשס"ה, עמ' .422-413)

ראוי לציין כי אחוזי ההצלחה בשיטה זו גבוהים בקרב ילדים מתקשים שלא רכשו קריאה בכתות א-ב מסיבות שונות. "אם למשל, לא קראו לילד בבית סיפורים, הוא לא תמיד יודע להבחין מהו סיפור, מהו קצב של סיפור, הוא לא תמיד מבחין נכון בצלילים. לעיתים הילד אינו שומע טוב וצריך לערוך לו בדיקת שמיעה. אצל רובנו וגם אצל ילדים, יש בדרך כלל ציפיות לקראת הסיפור או למשפטים הבאים בתוך הטקסט שהתחלנו לקרוא בו, אבל אצל המתקשים הציפיות נמוכות ולעיתים לא קיימות", אומרת כרמלה.
הפעילות, היא אומרת, נעשית על פי שלבים. "השלב הראשון הוא טרום קריאה – התייחסות לשם הספר, הסופר, המאייר והאיור על הכריכה.
"השלב השני מתנהל תוך כדי קריאה, כשהאצבע מונחת מעל או מתחת לכל מילה, כשהילד צריך לראות שיש כאן מילה כתובה, רווח ושוב מילה כתובה, רווח וכן הלאה. זה חשוב, כי יש ילדים שאינם יודעים שיש קשר בין המילה הכתובה למילה שאני אומרת. תוך כדי הקריאה אני שואלת שאלות, שיוצרות ציפייה למילה הבאה, כמו למשל, מה יקרה עכשיו? מי יופיע כעת? הכל תלוי בהקשר ובתוכן הסיפור. ואז אני יכולה להחליט לקחת מילה מסוימת, למשל: ' דֻּבּוֹן', ולשאול באיזה צליל מתחילה המילה? איפה כתוב דובון? איך ידעת?. התשובות יכולות להיות שונות. אני עובדת איתם על הבחנה גרפו-פונמנית (הגרף הוא האות הכתובה שמבטאת את הצליל הנשמע). הילדים חייבים שתהיה להם הבחנה צלילית : דֻּבּוֹן דּוּ.. הצליל אוּ. או שֻׁלְחָן - שו.. הצליל שוּ.

לאחר הקריאה צריך לפתח שיח בעקבות הסיפור, בו יופיעו שאלות כמו: מה אהבת בסיפור ולמה? איזו דמות מעניינת אותך במיוחד בסיפור ולמה? השאלות כמובן בהתאם לתוכן הספר. מטילים על הילד משימת כתיבה קטנה, אם הוא יודע לכתוב, אם לא, מציעים לו לבטא עצמו בציור. ממפגש למפגש מתקדמים ברמת המשימות".

כרמלה מתארת בעיניים בורקות את תגובת התלמידים: "הילדים ביקשו שוב ושוב ללמוד איתי. הם וויתרו גם על ההפסקות וגילו עניין.
לנו, המתנדבים, העבירה כרמלה סדנא מרתקת ומעשירה. עשתה זאת בחן, הפעילה אותנו, ואת מרבית הדברים שתיארתי כאן עשינו עמה. הן הרכזות והן המשתתפות התפעלו כל כך וביקשו שיהיה המשך.