מה עושים חפצים בסיפורי ילדים או: מה אפשר לעשות עם נעל?

ספריית הילדים והנוער באוניברסיטת חיפה מארחת את מתנדבי הספרייה של "ידיד לחינוך" באזור הצפון

מה אפשר לעשות עם נעל? חשבתם על זה פעם? תשאלו את הילדים ובעיקר את הנכדים הקטנים. אז ככה, אפשר לסדר מיטה לבובה, אפשר להשיט אותה במים (אם היא ישנה ולא כבדה), היא יכולה לשמש כשק שינה, אפשר גם סתם ככה לשים אותה על הראש, ועוד. זאת הייתה אחת הפעילויות בסדנה שנערכה במפגש מתנדבי הספריות של "ידיד לחינוך" בספריית אוניברסיטת חיפה.
במפגש השתתפו כשלושים ושישה מתנדבים מחיפה, עכו, עמק חפר ונתניה. נושא הסדנה היה: חפצים בספרים.

חפצים מככבים בספרים רבים באופנים שונים ובצורות שונות. חלקם מהווים חלק אינטגרלי מהטקסט והם אפילו גיבורי הטקסט וחלקם פשוט מופיעים באיורים השונים המתלווים לסיפור כהמחשה.

פעמים רבות לחפצים המופיעים בספרי הילדים יש משמעות, שאולי לא תמיד אנו מעלים בדעתנו. לפעמים החפצים הם הסיפור עצמו, לפעמים הם יכולים לאפיין דמויות ולפעמים הם יכולים להתחפש לחפצים עם שימושים אחרים.

סיפורים רבים, מעניקים לחפץ משמעות חדשה, שמפתחת את הדמיון וגם נותנת לילד רעיון למשחק. למשל בסיפור המוכר לכולנו, הבית של יעל (מאת: מרים רות, איורים אורה אייל) מחפשת יעל חפצים שיכולים לשמש לה כבית – מקום פרטי שהוא רק שלה, עד שהיא מוצאת ארגז, אותו היא הופכת לבית וגם עוברת איתו הרפתקאות.

כך גם בסיפור, מה אתה יכול לעשות עם נעל (מאת: ביאטריס שנק דה רניה ואיורים מוריס סנדק), שבו מופיעים גם חפצים נוספים כמו כובע או ספל, הקוראים לדמיון שאין לו גבולות. "תה יכול גם סתם לחבוש את הנעל על הראש". ילד וילדה משחקים במשחק החידות המשעשע הזה, כשבכל פעם הם "חוקרים" חפץ יומיומי אחר ומוצאים לו שימושים שונים, משונים ובעיקר - מצחיקים. (הנוסח העברי הוא של יהודה אטלס).

ספר אחר עליו דובר בכנס, הוא ארון הבגדים של שירה (מאת: רינת הופר). באיורים שבספר מופיעים חפצים כמו בדים, תחרות וכפתורים, המשמשים כדי לאייר את התוכן, אבל מעבר לכך הבגדים משקפים גם רגשות או מצבי רוח שונים של הילדה שירה. למשל, עם שמלת הפרחים היא מרגישה מלבלבת כמו גינה, עם שמלה משובצת היא מרגישה שהיא יודעת חשבון, והכל יוצא לה נכון, עם סרטים בשיער ועל הצוואר מרגישה שירה כמו פרפר. בכל אלה יש קשר בין החפצים לרגשות.

עוד דובר במפגש על הספר, בארץ נדמה לי (מאת: ג'ואן שטיינר, צילום: תומס לידלי). כל חפץ פשוט נראה כאן קצת אחרת. פה מופיעים החפצים בתחפושת. אין פה סיפור. החפצים מספרים סיפור משלהם. למשל, כורסה עשויה מכפפת מטבח, עשרה עפרונות יוצרים יחד גדר, ברוקולי מתפקד כעץ, כיסא עשוי מבייגלה ועוגיות, ומדרגות בנויות מדומינו - החפצים בספר נבנים בעזרת חפצים אחרים. כשהילד הקורא בספר, נדרש להרבה דמיון, יצירתיות וערנות בגילוי התחפושות.

ולבסוף, דובר גם על הספר, איך שורדים מבול – ועוד עצות שימושיות מהתנ”ך (חנוך פיבן ושירה הכט-קולר).

חנוך פיבן מתמחה באיורים שמורכבים מחפצים דוממים – וזה יכול להיות ממש כל דבר. בחירת החפצים היא מכוונת ומחושבת. באיור של משה רבנו, למשל, הזקן שלו עשוי ממצות והידיים מזרוע עוף מפלסטיק. לבלעם יש פה ג’ורה – ואז הפה הוא אסלת פלסטיק קטנטנה, מעניין לבחון מקרוב את בחירת החפצים ולנסות להבין את המשמעות שלהם.

חשוב גם לזכור, שילד מתחבר לטקסט ולאיור בעוצמה דומה. הוא מקבל אותם כקשורים זה בזה ומבין את המהות שלהם כמקשה אחת. האיור ממלא את החושים. תשומת הלב על צבע, קו וחומריות מניחים מול הקורא הצעיר איכויות שהוא קולט וסופג, ומעשירים את חווית הקריאה.

את הכנס ארגנו מובילות תחום הספריות באזור הצפון: חומי רקם ורונית גבריאלי.
זהו הכנס השני שהן מובילות השנה. הראשון שבהם נערך בדצמבר ועסק בהעשרה והיכרות עם ספרי ילדים והצצה לסגנונות כתיבה שונים. התקיים גם מפגש עם הסופרת אשכר ארבליך-בריפמן.