הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

את מי ללמד, את התלמיד הטוב או את החלש? - מאת: זאביק שני

כולם מכירים את הבעיה, לא כולם מתמודדים עם הדילמה.

למורי מערכת החינוך הבעיה מוכרת. מרגע שהם נכנסים לכיתה המאוכלסת, והיא כידוע מאוכלסת בצפיפות, הם חייבים להתעלם ממנה – כי כולם שווים.
אנו המתנדבים, כתומכי הוראה, נחשפים לבעיה ונאלצים להתמודד עם הדילמה, שלמורים, לצערם ולצערנו, יש פטור ממנה.
והדילמה היא – במי נתמוך? האם נבקש לסייע לתלמיד החלש, או שנרצה לדהור קדימה עם התלמיד שציוניו טובים, וחשוב לקדם גם אותו?
אני מתחבט בדילמה הזו מאז התחלתי בהתנדבותי, וממשיך להתלבט עד היום. הייתי רוצה להיות בשני המקומות, אבל...

כולם מודעים לכך, שאת רמת התלמידים בכל כיתה ניתן להציג בעקומת גאוס, עקומת הפעמון, שבה רוב התלמידים - רמתם ממוצעת ואילו מיעוטם, רמתם גבוהה מאד, או למצער – נמוכה מאד. אלא שבניגוד לתרשימים הסימטריים שבספרים, במציאות, העקומה אינה סימטרית וה'זנב' שמשמאל, זה המייצג את התלמידים החלשים, ארוך בהרבה מה'זנב' שבצד ימין, המייצג את התלמידים הטובים.

וכאן, אני, כמי שמלמד מתמטיקה בחטיבת הביניים ובתיכון אורט ברחובות, נכנס לדילמה במי לבחור?
אם אבחר בתלמיד החלש, אקבל תלמיד שמבחינת מערכת החינוך הוא בבחינת "חצי אפוי". הוא אמור לדעת ולהבין את המתמטיקה הבסיסית שנלמדה בביה"ס היסודי, אבל הוא לא. הוא כבר בחטיבת הביניים, ואז מסיבות שונות כמו כיתות מאוכלסות יתר על המידה, מחסור במורים ועוד, לא נעצרו או פשוט לא יכלו להביאו למצב שבו הוא יכול להתמודד עם חומר חדש. לצערי, הדבר נכון גם לגבי תלמידים חלשים בכיתות התיכון שאצל לא מעטים מהם ההבנה המתמטית נמוכה. תלמיד כזה, וככל שהוא בכיתה גבוהה יותר (כן גם בקרב תלמידי תיכון), מאופיין בחוסר מוטיבציה ללמוד ומוותר על התמודדות עם חומר כלשהו, אפילו חומר ישן שנלמד שנים קודם. הוא כבר "נשבר". מבחינת המורה וחבריו לכיתה, הוא "נמצא מאחור", וברוב המקרים כדי ל'זכות' בתשומת לב כלשהי, הוא מפריע למהלך התקין של השיעור. המורה מעביר אותו ל'טיפולי' כדי 'לקנות שקט' בכיתה, ובאותה הזדמנות אולי אצליח ללמדו משהו.

חקוק בי מקרה, שבו קיבלתי תלמידה בכיתה ח', שכאשר הבנתי את מצבה הלימודי והחברתי פניתי למחנכת שלה וכמענה נאמר לי: "אה, כן, היא תלמידה שקופה"... שקופה???

האתגר בבחירתו של תלמיד חלש, היא ההזדמנות לדחוף אותו קדימה, להרגיע אותו ולהקנות לו הבנה ובטחון עצמי. נכון, במקרה הטוב אצליח להביא אותו לרמה הממוצעת בכיתה, אבל יש לכך יתרונות נוספים גם במישור החברתי – אני מביא אותו למצב של "להיות כמו כולם", כשווה בין שווים.  

אני ממשיל את הלימוד עם תלמיד חלש לטיפוס הרים, כאשר שנינו קשורים בחבל זה לזה. אני נמצא מאחוריו ומנסה לדחוף אותו קדימה לעבר הזיז הבא בטיפוס מעלה לעבר הפסגה.

מנגד, אם אבחר ללמד את התלמיד הטוב, אני מקבל תלמיד שאין לו שום בעיית מוטיבציה של רצון ללמוד, ומטרתי היא למשוך אותו קדימה. מי יודע? אולי התלמיד הטוב הזה עשוי להיות בעתיד אחד מהמדענים או ממובילי תעשיית ההיי-טק במדינה? הבנתו את החומר הנלמד בכיתה מאפשרת לי כ"מורה פרטי" למשוך אותו אחרי, קדימה – לעבר נושאים שאפילו לא נכללים בתכנית הלימודים, אבל יעוררו בו סקרנות ויהוו עבורו אתגר שעשוי להשפיע על בחירת כיוונו המקצועי בחיים. ואם בטיפוס הרים עסקינן, אז גם כאן אנו קשורים זה לזה בחבל, כאשר אני המטפס המוביל והוא אחרי, עושה צעד אחר צעד כדי שלא לפגר.

איני יכול שלא להיזכר בשני תלמידי כיתה ה' שהיו לי בבית ספר יסודי שלימדתי בו בעבר. באחד מהשיעורים, שואל אותי אחד מהם – "מה זה פאי?" ואני בתמימות מעושה עונה לו שמדובר בפאי של עוגה או פיצה, ואז אחד מהם משיב לי, "אבל דודה שלי אמרה לי שיש פאי גם במתמטיקה". הבטחתי לו, שכאשר נסיים את חומר הלימוד שהתכוונתי להעביר, אסביר להם. נשמע הצלצול, השיעור הסתיים, ולא הגענו לנושא. שבוע לאחר מכן, מיד בתחילת השיעור, הוא מזכיר לי: "בסוף לא הסברת לנו, מה זה פאי". זו הייתה בשבילי תמצית הסקרנות ללימוד. הסברתי לשניהם מהו פאי, ואיך הוא משמש בנוסחאות לחישוב שטח והיקף מעגל. ראיתי על פניו את השמחה. הוא קם ועזב באמצע השיעור, ורץ לכיתתו. בהפסקה אומרת לי המורה, שהתלמיד התפרץ לכיתה ואמר לה שהוא "יודע איך מחשבים עם פאי" וביקש שתאפשר לו להסביר את הנושא לכל התלמידים. לדבריה, הוא עשה זאת בהצלחה. חשתי סיפוק אדיר, ואני תוהה עד היום האם מישהו ממשיך לטפח אותו.

ולפתרון הדילמה שלי?

אין ספק שהמדובר בדילמה רצינית וקשה, שהרי אם אני מלמד את התלמיד ה'חזק', אני מקפח את התלמיד ה'חלש' שנשאר מאחור ו-vice versa.

ולמרות זאת, אין ספק שלתלמיד הטוב יש את היכולת ואת הבטחון העצמי הנדרש להתמודד עם אתגרים מסובכים וקשים יותר מאלו המוצבים לו בכיתה, ו"הפגיעה" בו בגין העובדה שאיני מלמד אותו פרטנית זניחה הרבה יותר מהזנחת התלמיד החלש, שנשאר מאחור ואינו "מסוגל לזוז" ללא תמיכה הדוחפת אותו מאחור.

אז זהו. החלטתי. אני בוחר ללמד את המשתרכים מאחור ולקצר את הזנב שמשמאל, שהרי בינינו, איש מאיתנו לא נתקל בחזקות, משוואות דיפרנציאליות, ואינטגרלים ברחובות ובקניונים, אבל כולנו נזקקים לידיעת חוקי החיבור-חיסור, כפל, חילוק ואחוזים... ומקווה שמדי פעם אקבל "קמצוץ" של תלמידים מצטיינים כדי להריח אוויר פסגות...