הדילמה שלי, באיזה משני בתי ספר לבחור במהלך התנדבותי - מאת: אורנה סאסי

כל אחת מאיתנו, המתנדבות, משובצת בבית ספר מסוים בהתאם לרצונה אבל גם בהתאם לצרכים המתבקשים של המערכת.

לפעמים אנו שואלות את עצמנו, האם באמת השתלבנו באותו בית ספר בו אנו מתנדבות, האם השיבוץ הנוכחי מתאים לנו, או שכדאי מסיבות שונות לנסות בבית ספר אחר.

וכשאנו מתלבטות בנושא השיבוץ, מה זה גורם לכל אחת ואחד מאיתנו? האם, איך ועד כמה זה משנה את אופי ההתנדבות שלנו, את הרצון שלנו להמשיך באותו מקום? את היכולת לעמוד במטרה שלשמה התנדבנו?

אביא פה את המקרה שלי כדוגמא, או אולי כמקרה בוחן? תהיה זו השנה הרביעית להתנדבותי. באמצע שנת הלימודים האחרונה, לאחר כשנתיים וחצי בערך, עזבתי את בית הספר שבו לימדתי ועברתי ללמד בבית ספר אחר. מנקודת המבט שלי מדובר בשני עולמות שונים. שני בתי הספר עליהם אני מדברת, נמצאים בעיר מגוריי בשתי שכונות, שנחשבות לחזקות מבחינה סוציו-אקונומית, אך שונות באופיין. האוכלוסייה שונה, וכפועל יוצא דמותם ואופיים של הילדים. הצוותים המנהליים והחינוכיים בכל אחד מבתי הספר שונים גם הם מן הסתם באופיים, בגודלם, והם מתנהלים באופן שונה מבחינה לימודית.

נושא לא פחות משמעותי וחשוב, הוא סביבת העבודה, דהיינו, מבני בתי הספר, שהם שונים בתכלית באפשרויות הפיסיות בתוכם. כאן נכנס גם נושא המקום המוקצה והמתאים לנו המתנדבות והמתנדבים על מנת לעשות את עבודתנו באופן מיטיבי.

כל הגורמים האלה השפיעו עלי באופן אישי בבחירה לשינוי או המשכיות במקום ההתנדבות שלי, ועלתה בי דילמה רגשית. מצד אחד, רציתי להמשיך בתפקידיי (גם כראש צוות) בבית הספר שבו כבר הרגשתי בנוח. תלמידים נקשרו אלי ואני נקשרתי אליהם. תלמידים ״שלי לשעבר״, שנחמד היה לפגוש את חיוכיהם במסדרונות, וגם צוות המורים שאליהם כבר התרגלתי, ושנרקמו בינינו יחסים טובים, אם כי לא תמיד היה נוח ונעים לעבוד עם כולם. מצד שני, חשבתי על היציאה מאזור הנוחות המוכר שלי, ולהתחיל מחדש בבית ספר אחר, שבו היו זקוקים לסיוע ואשר נתבקשתי לסייע שם באופן ספציפי.

כדי לפתור את עצמי מהדילמה ולא להרגיש רע על הבחירה, תהיה אשר תהיה, חילקתי בתחילה את שני ימי ההתנדבות השבועיים בין שני בתי הספר. זה עבד לי למשך תקופה קצרה. לאט לאט התחלתי להישאב לתנאים הנוחים והנעימים יותר עבורי בבית הספר החדש ״שלי״, לחיבתם של הילדים, לקשרים האישיים החדשים שיצרתי, ואולי גם להערכה הרבה שקיבלתי מהצוות החדש (אם כי לא הרגשתי בלתי מוערכת בבית הספר האחר). פשוט הרגשתי שאני מזדהה יותר ויותר עם (חלק) מהצוות החדש עם יותר אמפטיה, ומתוך הזהות העצמית שלי ראיתי והרגשתי את הקשיים של חלק מהילדים שאיתם אני עובדת, ועדיין הרגשתי נקיפות מצפון.

עדיין, קיננה בי הדילמה, כפי הנראה בתת המודע, מכיוון שגם בבית ספר הראשון היו לי מספר תלמידים שנקשרו אלי ואני אליהם. היותי מנחת קבוצות ומטפלת רגשית ב-NLP, עזרה לי תוך כדי לימוד שפה וחשבון להנחות וללמד אותם איך להתמודד ולפתור סוגיות חברתיות-רגשיות ולהתמודד עם הרגשות הקשים שעלו בקרבם (ועל כך אפשר לדון בכתבה נפרדת).

אז מה עושים? איך ומה מחליטים? זו כבר החלטה רגשית, שאני משוכנעת שעוברת על (א)נשים רבים בעת קבלת החלטה כלשהיא. אבל גם אחרי התייעצות, רק לי הפתרונים, זה בידיים שלי. קבלת ההחלטות היא שלי, ובכלל של כל אחת ואחד מאיתנו בדילמה קטנה או גדולה, והיא זו שבונה אצלנו עוד פלח, עוד ערך שנוסף, עוד נדבך באישיות, באחריות, באמפטיה. עם כל אלה אנחנו באים בבוקר לפני הילדים. מעבר ללמידה הפרטנית, אנחנו מלמדים אותם את החיים, מקנים ערכים ונותנים להם פינה קטנה של כל מה שיבחרו לעצמם.
הדילמה שלי לא נפתרה. המצב עצמו נפתר, כשנאלצתי מסיבות אישיות לצמצם את ההתנדבות ליום אחד בשבוע. כעת, עם תחילת השנה החדשה, אני יכולה לחזור ליומיים התנדבות בשבוע, שתחזיר שוב את הדילמה.

בהצלחה לכולנו.

הערה: נכתב בלשון נקבה, ופונה לכולן ולכולם.