עָלַי וְעַל שִׁיהוּ – הילד הניגרי - מאת: רני רוגל

"איפה שִׁיהוּ?", שאלתי את המורה אביבית כשהגעתי ביום חמישי שאחרי המלחמה (איראן), האחרון בשנת הלימודים תשפ"ה, כדי להיפרד מכל תלמידות ותלמידי ד'3 בבית ספר אלון בהרצליה, ומאלה שלימדתי אותם באופן פרטני  וקיבלתי מהם מכתבי תודה ("רני קח אותי לפרטני" הייתה סיסמת הקרב, ששמעתי כל שבוע במהלך השנה).

שִׁיהוּ הוא ילד ניגרי מקסים, בן של דיפלומט ואם שלא יכולה לעבוד בארץ – רק לגדל את שני ילדיה. משום מה שלחו אותו ללמוד בבית ספר ישראלי, ולא לבית הספר הבינלאומי.

כשהתחלתי ללמד בכיתה שפה ('עברית' קראנו לזה פעם), אמרה לי אביבית: "יש לך אתגר. שִׁיהוּ, שכבר שנה בכיתה ולא קלט את העברית". האמת היא שהופתעתי, כי הרי ילדים קולטים שפה חדשה במהירות; כך לפחות חשבתי. שִׁיהוּ, לעומת ילדים אחרים, מצייר יפה, לא רע בחשבון, ונהנה מאוד משתי שעות מפגש שבועיות איתי. דיברנו על הכול, אבל באנגלית – כי עברית הוא לא קלט, פרט למילים בסיסיות שקשורות לכדורסל.

האמת היא שמורה משלבת לימדה אותו לקרוא עברית, ואפילו לא רע, רק שהוא לא הבין מילה ממה שקרא בקול. במהלך השנה הקריאה הידרדרה, כי איך אפשר לזכור משמעות ניקוד כאשר לא מבינים מה שקוראים?

את התסכול שלי הבעתי בפני המורה אביבית, אצלי בבית, בפני כל מי שרצתה או רצה לשמוע. בכל זאת חיבבתי את הילד, ממנו למדתי לא מעט – על משחקי מחשב, על אוכל ניגרי, אפילו זה שעגבנייה היא פרי ולא ירק.

השאלה "איפה שִׁיהוּ?"התבקשה ביום חמישי האחרון של שנת הלימודים, כשראיתי את כל הכיתה חוץ ממנו. התשובה של אביבית הייתה מיידית ופשוטה: "כשהתחילה המלחמה עם איראן, משפחתו של שִׁיהוּ נכנסה למכונית, נסעה לגשר אלנבי, עברה לירדן והתעופפה למרחקים".
אולי התסכול שלי יתפוגג, ואולי יום אחד שִׁיהוּ יפציע אי שם בעולם, כשפתאום יתברר שהוא דווקא למד ממני והוא דובר עברית. לכו תדעו.