שנינו ביחד וכל אחד לחוד, מאת: רחלי פוקס משקובסקי

זוגות מספרים על חיי הזוגיות בגיל השלישי

הרעיון לכתוב על זוגיות בגיל השלישי צץ בשעה שצפיתי באחד הפרקים בסדרה "המטבח המנצח", ששודר לאחרונה. דויד דביר, רקדן ומי שידוע לציבור כשופט בתחרויות מחול, ואשתו דליה נראו על המסך כזוג יונים. בזמן הבישול המשותף הוא נישק אותה, עודד אותה כשהיה לחץ, ובכל פעם שהיא הביעה פסימיות לגבי הצלחתם, הוא התעקש להישאר אופטימי. ואז, באחת השיחות שהתפתחו בין האורחים על יד השולחן (הקונספט הוא שזוג אחד מבשל, ובזמן שהשאר מצפים להגשת האוכל, הם משוחחים בדגש על שיחות נפש) אמרה דליה פתאום: "דוד ואני לא מסכימים אף פעם על שום דבר". הפורום כולו היה נדהם, וכך גם אני בבית. והוסיפה בשקט: "בסוף אני תמיד עושה מה שהוא רוצה".

מהו הגיל השלישי? מדובר בתקופת החיים המתחילה בסביבות גיל 65, שבה האדם עדיין עצמאי ויכול ליהנות מזמן פנוי, מפעילות חברתית ומתחביבים. חלק מהחוקרים מגדירים את הגיל הזה כטווח הזמן בין גיל 65 כאמור לבין 80. ואני מסייגת, לגבי חלקינו, הטווח הזה נמשך זמן רב בהרבה.

אורה ומוטי (שמות בדויים) התחתנו בשנת 1974. היא בת 72 כיום, והוא בן 73. אלה נישואיהם הראשונים. יש להם שלושה ילדים בוגרים ונכדים. "בתחילת הדרך חיפשנו את דרכינו כזוג וכהורים צעירים. הייתה אהבה גדולה, אבל הרגשתי בדידות רבה בתקופה הארוכה של גידול הילדים. בעלי הקדיש את עצמו באופן טוטלי לעבודה, היה חוזר כל יום בשעות הערב אחרי ארוחת הערב של הילדים והמקלחות. בגיל 40 אפילו שקלתי לפרק את החבילה. בדיעבד חשבתי שעדיף היה לי שלא ישתתף, כי הוא לא הבין בחינוך, היה קשוח מידי עם הבנים, לא הייתה לו סבלנות לבלות עם הילדים.
"כל זה כמובן נפתר כשהילדים התבגרו ואף יצאו מהבית. החיים שלנו כזוג השתבחו. תמיד שידרנו על אותו גל. כיום נהנים מהילדים הבוגרים ומהנכדים. מוטי עושה "תיקון" עם הנכדים. הוא הרבה יותר פתוח וסבלני איתם."

גילה ופרדי (שמות בדויים) נישאו בשנת 1976. שניהם בני 75, הורים לשלוש בנות בוגרות וסבים לנכדים. לו היו אלה נישואים ראשונים, ולה שניים, כשהראשונים היו נישואי בוסר קצרים. המחלוקות שלהם כאנשים צעירים היו בנושאים כספיים. הוא היה פזרן, והיא הרבה יותר חסכנית. "מצד אחד" היא אומרת, "היה כיף לקבל ממנו מתנות לעתים קרובות. מצד שני היה מפחיד לראות את המינוס בסוף החודש..." במשך השנים הוא הפסיק לנהוג בפזרנות, כך שכיום הבעיה כבר לא קיימת.
הקושי כיום הוא שפרדי סובל ממחלה שמשפיעה על היכולות ועל ההתנהלות שלו. "אני כנראה קצת משתלטת עליו (מתוך דאגה כמובן), וזה מעצבן אותו. לפעמים אני חסרת סבלנות, ועושה במקומו דברים. אני מבינה שזה לא טוב בשבילו להרגיש פחות עצמאי, אבל קשה לי לפעמים להתאפק"

יעל וחיים (שמות בדויים) התחתנו בשנת 1975. היא כיום בת 75, הוא בן 77. להם ארבעה ילדים בוגרים, שתי בנות ושני בנים, ונכדים. לשניהם אלה נישואים ראשונים. "ההשקפות הפוליטיות שלנו היו דומות מאז ומתמיד, אבל היו מחלוקות על העניינים האישיים: על כסף – על מה מוציאים אותו, על יחסי מין – תדירות המפגשים... ועל חינוך הילדים, בעיקר בנושא הצבת גבולות."

כיום, למרות שהגישה לנושא הכסף נשארה כפי שהייתה, מאחר שהילדים יצאו מהבית, יש הרבה יותר כסף פנוי, מה שמקהה את העוקץ. הסקס איבד קצת מחשיבותו בגיל הזה אצל שניהם, מה שגרם לצמצום הפערים, וחינוך הילדים הסתיים כמובן ("מה שהצלחנו הצלחנו ומה שלא, לא" היא אומרת בחיוך), ואפשר ליהנות מהילדים הבוגרים ומהנכדים.

איך מסתדרים עם העובדה ששני בני הזוג בבית כל הזמן? אורה אומרת שזה לא בעייתי. לכל אחד יש את עיסוקיו, היא מתנדבת, עושה ספורט, צורכת תרבות (יותר ממנו). מוטי עדיין עוסק מעט בעבודות מזדמנות מהבית. לכל אחד מהם פינה נפרדת בדירה, ונפגשים יום יום בארוחות. היא מטפלת גם באחות מבוגרת ממנה. יום בשבוע הם נוסעים ביחד לעזור לבת עם הנכדים. "ההתנגשות "היא בערב מול תוכניות האקטואליה בטלוויזיה", היא אומרת, "כי אנחנו חלוקים מבחינה פוליטית... בנוסף הייתי רוצה קצת לתגבר את החיים החברתיים, אבל משום מה, יותר קשה לנו ליזום מאשר בעבר, וכנראה גם לחברים. השגרה די "שואבת" אותנו".

מאז שיצאו לגמלאות, גם גילה ופרדי היו עסוקים ולא הרבו לשהות בבית. פרדי היה נפגש עם חברים, והתמסר להאזנה למוסיקה, שכל כך אוהב. היא הייתה עסוקה בטיפול בהוריה, בעזרה לילדים עם הנכדים ובהתנדבויות. "כיום אני יוצאת יותר ממנו. אני מנסה למשוך אותו לצאת, אבל הוא מעדיף להיות בבית. לתיאטרון, למשל, הוא אף פעם לא אהב ללכת, אבל כשהלכנו עם חברים, הוא הסכים. כיום אני הולכת לתיאטרון ולקולנוע עם חברות."

"בשנים הראשונות היינו צריכים הסתגלות" עונה יעל לשאלתי. במשך הזמן נכנסו לשגרה, כל אחד מהם פיתח את עיסוקיו בבית ומחוץ לו, כך שהם לא נמצאים כל הזמן ביחד. גם הם נפגשים בארוחות, ומזה, לדבריה, שניהם נהנים.

ולשאלת מיליון הדולר, "מה ה"סוד" של זוגיות ארוכת שנים? אני מציעה למרואיינות שלי כמה וכמה אופציות לתשובות: כושר הסתגלות? יכולת לוותר? יכולת לסלוח ולעבור לסדר היום? הומור? תקשורת סבירה? מצב כלכלי סביר? העובדה שהילדים "מסודרים" ואינם מעוררים יותר מידי דאגות? החשש משינוי גדול?

כיום כבר אין מריבות (זוכרים? אין יותר "חינוך ילדים"). כך אומרת אורה. "הזוגיות נבנית במשך השנים. זה לא משהו פתאומי." היא חושבת ש"הסוד" הוא היכולת לוותר לבן(בת) הזוג. וגם השילוב של ביחד ולחוד. כל אחד מהם יכול להגשים את רצונותיו, ובנוסף הם חווים חוויות משותפות. "כן, גם הסתגלות. אני יודעת להסתגל לשינויים. ואופטימיות!" היא מוסיפה.

גם גילה מציינת במקום ראשון את הוויתורים, הנעשים לדבריה כל השנים. "וגם הערכה הדדית, חברות ונאמנות" היא מדגישה. "קשה מאד לראות שינויים בבן הזוג בעקבות מחלה, אבל צריך לדעת לקבל את זה. אני אומרת תודה שתפסנו את המחלה בזמן." היא מספרת שבביקוריהם בביה"ח היא פוגשת נשים וגברים שמלווים בן או בת זוג חולה, ומציינת שהגברים המלווים מבטאים יותר קושי ומרבים להתלונן על המצב, לעומת הנשים המלוות.

יעל אומרת שהומור בוודאי עוזר, כפי שהוא עוזר לחיות את החיים בכלל. מתפתחת השלמה כמעט מלאה, שחסרונותיו של בן הזוג (כפי שהיא רואה אותם) לא ייעלמו, ושמאבקים מסוימים הם בבחינת בזבוז זמן. החברות ממלאות את החסרים בקשר (תמיד, אבל ביתר שאת בתקופה הזאת). מה עוד עוזר? היא עונה בהיסוס: " ההכרה שהמסע המשותף הזה לא יימשך לעולם, ממתנת את הכעסים, שמטבע הדברים מתעוררים לפעמים".

יש גם גירושים מאוחרים בתקופה הזאת. בשיחה על כך עם הפסיכולוג, פרופ' עמירם רביב*, הוא מפנה אותי לספרו החדש בשם "שנינו לחוד, גירושים: השלכות ודרכי התמודדות"**, שכתב ביחד עם רחל לוי שיף. בגירושין מאוחרים או כפי שהם מכונים "גירושין באפור" הכוונה לגירושין אחרי גיל 60, קרוב לגיל הפנסיה, כשכל הילדים מעל גיל 18. על פי הנכתב (פרק 13, עמוד 283) ישנה עליה משמעותית בגירושים בתקופה זו. אני זוכרת לפני שנים רבות את התדהמה שאחזה בהורי ובחבריהם המבוגרים, כאשר אחד מזוגות החברים הודיע שהם עומדים להתגרש.

הגורמים לתופעה, על פי מחברי הספר, הם עלייה ברמת החיים, נורמות חדשות וערכים של הגשמה עצמית, התרוקנות הקן במקרים שלא נותר לבני הזוג מכנה משותף. לפעמים בני הזוג מיצו את עצמם בתוך הקשר, אבל משכו את הנישואים על מנת שלא לפגוע בילדים ובהוריהם המבוגרים. גורמים נוספים הם כנראה העלייה בתוחלת החיים, שיפור במצב הבריאות, מידה רבה יותר של עצמאות כלכלית ומקצועית לנשים. סיבות נוספות קשורות לצמיחה הנפרדת בנישואים ממושכים לאורך השנים.

על פי מחברי הספר, שכיחות הנשים גבוהה יותר בכל הקשור ביוזמה לפרק את הנישואים. לאחר היציאה לגמלאות בדרך כלל נשים פעילות יותר מגברים. כך גם הסתגלותן לגירושים בדרך כלל טובה יותר.

לפעמים הבעיה היא שינויים משמעותיים באישיות וביכולות של אחד מבני הזוג, כאשר עובדה זו עלולה להיתפס אצל בן הזוג השני כאבן נגף למימוש עצמי ולאיכות חיים בתקופת חיים זו. על פי מחקרים, יותר גברים יוזמים גירושים במצבים רפואיים קשים של נשותיהם מאשר להפך (גילוי זה מתווסף להתרשמות האישית שמספרת עליה גילה מביקוריה בביה"ח).

לפעמים אחד מבני הזוג רוצה לתת לעצמו הזדמנות אחרונה לרומן מסעיר. לעתים זהו הרצון "לעצור את הזיקנה" בעזרת בן או בת זוג צעירים יותר. זו סיבה שכיחה יותר בקרב גברים. לא תמיד פנטזיה כזאת מתממשת. "סיבה נוספת המניעה לגירושים מאוחרים היא הרצון להשתחרר ממערכות לא שוויוניות, שתלטניות ופוגעניות בעיקר עבור נשים." (באותו פרק, בעמוד 287).

*עמירם רביב, פסיכולוג חינוכי וקליני, פרופסור (אמריטוס) בביה"ס למדעי הפסיכולוגיה
אוניברסיטת תל אביב

**שנינו לחוד, גירושים: השלכות ודרכי התמודדות, רחל לוי שיף ועמירם רביב, אמציה הפקת ספרים, 2024