"הלב" - זוכרים את הספר שקראנו בילדותנו?

שנת לימודים חדשה נפתחת

הנה הפרק הראשון מתוך סיפרו של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס, שיצא לאור בשנת 1886. הספר מתאר שנת לימודים של תלמיד בית ספר בשם אנריקו בטורינו, שבאיטליה. כמאה וארבעים שנה חלפו מאז, אבל התכונה, ההתרגשות והאוירה פשוט דומים

הפרק הובא על ידי רחלי משקובסקי

היום אנחנו חוזרים לבית הספר. שלושה חודשי החופשה שביליתי בכפר חלפו מהר כמו חלום. הבוקר לקחה אותי אמא לבית הספר על שם ברטי, כדי לרשום אותי לכתה ז' לשנת הלימודים החדשה, המתחילה היום. ואני חשבתי על הכפר, על השדות, והלכתי איתה בלי רצון. כל הרחובות היו מלאים ילדים. שתי חנויות הספרים בשכונה היו מלאות וגדושות אבות ואימהות, שקנו ילקוטים, תיקים ומחברות.

לפני בית הספר היו כל כך הרבה אנשים, עד שהשרת והשוטר הצליחו רק בקושי לפנות דרך למי שצריך היה להיכנס. כשכבר הייתי ליד הדלת, הרגשתי שמישהו נוגע בכתפי. זה היה המורה שלימד אותי בכתה ו' – המורה שהיה שמח תמיד, המורה האדמוני ששערותיו היו פרועות תמיד, עכשיו אמר לי: "ובכן, אנריקו, אנחנו נפרדים לתמיד?" ידעתי זאת, ובכל זאת המילים האלה הכאיבו לי.

רק בקושי הצלחנו להיכנס פנימה. אדונים וגבירות לבושים יפה ונשים מדלת העם, ופועלים וקציני צבא, וסבתות ומשרתות – כל אלה החזיקו ביד אחת את ידי ילדיהם ובשנייה את התעודות ומילאו עד אפס מקום את חדר הכניסה ואת חדר המדרגות. הם הקימו המולה כזו עד שנדמה היה, שאנו נכנסים לאולם תיאטרון. שמחתי לראות שוב את אותו חדר גדול בקומת הקרקע, שאליו נפתחות הדלתות של שבע הכיתות, ושבו ביליתי כמעט כל יום במשך שלוש שנים רצופות. היה שם קהל רב, והמורים הלכו הלוך ושוב. המורה שלי מכתה ה', שעמדה ליד הדלת, קראה לי ואמרה: "אנריקו, השנה אתה עולה לכיתה שבקומה א', אפילו בפרוזדור כבר לא אראה אותך" והסתכלה בי בעצבות.

נדמה היה לי שזקנו של המנהל קצת יותר לבן עכשיו משהיה לפני שנה. ראיתי כמה ילדים שגדלו והשמינו. בקומת הקרקע כבר חילקו את כל התלמידים לכיתות. כמה ילדים קטנים לא רצו להיכנס לכיתה, והתעקשו כמו חמורים קטנים. היו שברחו מן הספסלים, והיו שהתחילו לבכות, כשראו שאמא או אבא הולכים, ואמא ואבא היו צריכים לחזור, לנחם אותם או לקחתם הביתה. המורות היו אובדות עצות. אחי הקטן הוכנס לכיתה של המורה דלקטי, ואני נשלחתי למורה פרבוני, למעלה לקומה א'. בשעה עשר כבר היינו כולנו בכיתה: חמישים וארבעה ילדים – רק חמישה עשר או שישה עשר מהחברים שלי מכיתה ו'.... נזכרתי גם במורה שלי מכיתה ו'. הוא היה טוב, תמיד צחק יחד איתנו, והיה כל כך קטן, עד שנראה כאחד החברים שלנו. הצטערתי מאד שאינני רואה אותו עוד שם, ליד הלוח עם שערותיו האדומות, הפרועות תמיד. המורה החדש שלנו היה גבוה, יש לו שערות אפורות וארוכות, ויש לו גם קמט ישר באמצע המצח. קולו עבה, והוא מביט לכולנו, בזה אחר זה, ישר בעיניים, כאילו כדי לקרוא מה אנחנו חושבים. והוא אינו צוחק אף פעם. אמרתי לעצמי: הנה, זה היום הראשון ללימודים. עוד תשעה חודשים. כל כך הרבה לימודים, כל כך הרבה בחינות......