חברים משוחחים ומייעצים לזאביק - מאת: ריקה שפרינצק

הכל התחיל מזאביק שלנו שכתב לנו כך:

"במסגרת מפגשי "למידה בכל גיל שערכה העמותה בנושא "המתנדב המשמעותי", מצאתי את עצמי 'חופר' בתוכי לעומק, למידת היותי מתנדב משמעותי בעיני עצמי.
אמירות אגב שנשמעו באחד המפגשים האחרונים של הצוות שלנו, צוות התקשורת, בנושא זה, רק העצימו את תחושת התסכול שלי. בעקבות דברים שנאמרו אז, החלטנו לקיים מפגש שייוחד אך ורק לנושא הזה.

אני הגעתי להתנדבות מתוך מטרה לתרום ולהעניק. ללמד מתמטיקה, אבל לא כמורה שמוטלת עליו החובה להעביר חומר מסויים, אלא כמחנך שמעביר לתלמידיו את האהבה למקצוע, את היופי שלו שהוא בבחינת מוזיקה, כאשר את מקום התווים ממלאים המספרים.

בבי"ס התיכון בו התחלתי להתנדב, ניתנה לי האפשרות לקיים חוג העשרה במתמטיקה, אליו נתקבצו תלמידים מובילים בכיתותיהם. הרגשתי שאני מצליח לעניין ולסקרן אותם, וזה היה סיפוק גדול עבורי.
כשעברתי ללמד בבית ספר יסודי, שברובו היה מאוכלס בתלמידים יוצאי אתיופיה, נתתי שיעורים פרטניים הן לתלמידים הטובים שבכיתה והן לאלה הנדרשים לעזרה, אותה היה  ברור שאינם יכולים לקבל מהוריהם, ואז התחיל הסחף. פתאום גיליתי שהפכתי להיות "מורה צל" – המורים שבכיתותיהם סייעתי, היו מבקשים: "תעשה את עמודים 231-234 ואם תספיק...". ואז אתה מנסה לקיים את מה שנתבקשת ומגלה שהתלמיד לא מבין חומר בסיסי יותר. כאשר הייתי יושב ומסביר את הנושא ו"מבזבז" זמן, הייתי מקבל תגובת מורה "חבל על הזמן שהתבזבז, הוא יכול להשתמש במחשבון...". במקרים חמורים יותר שמעתי את הביטוי "ילד צל", שהיה בבחינת, "עזוב, חבל להתאמץ".
ככל שחלף הזמן, הפכתי להיות "ממלא מקום וממלא הוראות" של המורה. פתאום הרגשתי שאיני תורם דבר מעצמי – מניסיוני ומהידע שלי. איני משוחח עם התלמידים – אני מעביר להם חומר.

במפגש האחרון עם חברי בצוות התקשורת, גיליתי שרבים  מחברי מגלים גמישות על פי דרכם שלהם והבנתם, ומלמדים לאו דווקא על פי הספר הנלמד בכתה והתרגילים הרשומים בו."

כאשר שמעתי את דבריו של זאביק, נזכרתי מייד באחת ממייסדות העמותה שלנו, דינה בנקלר, אשת חינוך מופלאה, שהטביעה חותמה להרבה שנים אחר כך וגם עכשיו. לא לימוד החומר הוא העיקר, אמרה, אלא חיזוק תחושת המסוגלות של הילד, תוך כדי שאנו מלמדים אותו ומחזקים את בטחונו העצמי.

ומה אומרים החברים? שהרי התכנסנו לעזור!

שישה מתוך כלל המשתתפים בשיחה. מימין לשמאל: רני, יפה, נחום, אילן, שושנה, רחלי

"זאביק", אומרת צבייה, "אני, למשל, מרגישה עצמאית בביה"ס בו אני מתנדבת, ואני עובדת לפי צרכי התלמידים". היא מספרת שלא תמיד היא מסכימה עם הנחיות המורים, אלא מתווכחת איתם. בשיחות המתקיימות בביה"ס לקראת סוף השנה, היא מבקשת להמשיך עם אותם תלמידים, כי לדעתה, האפקט הוא שונה, כשיש רצף. "אם אקבל תלמיד בכיתה ד למשל, אלווה אותו בדרך כלל עד צאתו לחטיבה". בביה"ס כבר מכירים אותה ומכבדים את דעתה, כשהיא מתעקשת. היה לי תלמיד אתיופי, המורה העירה לי שחבל על הזמן ועל ההשקעה שלי. "התלמיד הזה צריך להיות בחינוך המיוחד", אמרה. התעקשתי שיש לילד פוטנציאל. כיום הוא לומד בתיכון. נוצר בינינו קשר כל כך הדוק, שבאחת האזעקות הוא התקשר אלי רועד מפחד בגלל האזעקות. בזכות הדרכת "חוסן" שקבלנו בעמותה, הדרכתי אותו איך להתגבר.
עצם הנתינה והמפגש המופלא עם ילדים, שלפעמים לא באים ללמוד, אלא לספר ולדבר, לקבל עצה מאדם מבוגר שאינו נמנה על קרוביו או משפחתו, מסכמת צבייה, נותן כאן גם לילד וגם למתנדב ערך מוסף.

אילנה: הילדים זקוקים  למתנדבים כדי להעשיר עולמם הנפשי והתרבותי. תפקידנו, כפי שאני רואה אותו, הוא  להיות מופת בעבורם ולהוות דוגמה להתנהגות ראויה. את זה אנחנו יכולים להקרין לילדים בכל מה שנעשה. איננו משמשים תחליף למורים, להורים או לאחים. איננו מהווים סבים וסבתות לילדים. הנתינה למען הילדים והתרומה לחברה מעניקה לאדם משמעות עמוקה לחייו, וכמובן כך גם לנו.

חנה עונה: "גישתי להתנדבות שונה לחלוטין מגישתה של אילנה. אני לא רוצה להיות דוגמא ומופת לתלמידים, קטונתי. אני אישה פשוטה. אני רואה את המשמעות של ההתנדבות בעצם הימצאותי, ובכך  שהילדים מרגישים שהגעתי מאהבה אליהם, וגם כי הם עוזרים לי מאד להתגבר על בעיותיי ועל פחדי. אני מביעה את אהבתי אליהם בכך, שאני חושבת מה לעשות עבורם כדי לשמח וגם ללמד. לא במקרה סיפרה של רינת בתי - "איילת מטיילת" מוקדש לי. האמא מקבלת לביתה את כל בעלי החיים, ומקבלת את פניהם בעוגיות מעשה ידיה. בקיצור, מילה שחוקה: א ה ב ה.
הילדים שאני מתנדבת איתם מבקשים עוגיות, כי אני סבתא של העוגיות. בחודש שעבר, ביום השואה, חשבתי על כך, שאני לא מפסיקה לאפות, כדי שלא יחסר לי מאפה. כי כילדת שואה  קבלתי רק פירורים, וגם זה בקושי. לילדים בהתנדבות שלי אני אופה אותיות, וגם הן נלושות באהבה".

נחום מגיב לאילנה ולחנה: "שמעתי את דבריכן ואהבתי את השיח. כן, באמת אהבתי. ואפילו לא מצאתי אי התאמה משמעותית בין תפיסות עולמכן. אי ההתאמה אולי במילים, אך לא במשמעות. הרי מה נשגב יותר מאשר לתת לילד אהבה".

רני מספר שההתנדבות שלו היא, כדבריו, דואלית. הוא מתנדב עם ילדים דרך "ידיד לחינוך" וגם עם קשיש ("קצת מבוגר ממני") שהוא קורא לו 'הזקן שלי'. הוא היה בן 94, כשהתחלתי איתו, עד שנפטר בגיל  96".

"בכיתה ד' של אביבית בבית ספר אלון", הוא ממשיך, "הקריאה, 'רני, קח אותי לפרטני', נשמעת פעמים רבות. אני 'מקבל' ילדים שמתקשים בקריאה וכותבים עם שגיעות ("מה אתה חושב, שאשלח אליך כאלה שהכל בסדר אצלם?", כך אביבית). אז נכון שיש חומר לימוד (משמים ברובו), אבל מבחינתי ההישגים הם אותה ילדה, שכתבה משפטים שלמים כרצף של מילה ארוכה אחת, ועכשיו כותבת כל מילה בנפרד, או הילד שכתב אותיות ענקיות ולא היה לו מקום לענות על שאלות בחוברת, ועכשיו עושה זאת כהלכה. אני מרגיש שההתנדבות שלי מתגמלת מאד, אני תורם ונתרם".

יפה: "אני מלמדת שלוש תלמידות שפה. הן מתקשות בקריאה ולא שולטות בניקוד. הצעתי להן שנכתוב את הניקוד, ונמציא סיפור או שיר על כל סימן. אחת התלמידה אמרה בהתלהבות: 'אני יכולה להמציא משחק על הניקוד'. הבעתי התפעלות, והילדה אכן המציאה משחק. כשהגעתי לבית הספר, סיפרו לי כי נקעה את ידה, וכעת היא יושבת בבית מאוכזבת על כך, שלא הגיעה להראות לי את המשחק, והיא גם עצובה, כי לא תוכל  להגיד חג שמח לחברות, לצוות ולי. הדבר הכאיב לי, ומצאתי דרך לשמח אותה. כתבנו על הלוח 'החלמה מהירה', הצטלמנו בווידאו, ואמרנו לה, שאנחנו מתגעגעים אליה. בירכנו אותה בחג שמח, ואמרנו שכאשר ניפגש, נשחק במשחק שהכינה. למחרת התקשרה אימה של הילדה ואמרה לי: 'מה עשית?' נבהלתי, שאולי עשיתי משהו לא נכון, אבל האם אמרה: 'איזה יופי מה שעשית, זה כל כך רומם את רוחה של בתי. הודיה הייתה כבויה והסרטונים הפיחו בה חיים. התרגשתי מאד ואמרתי: 'מה כבר עשיתי?' האם השיבה: 'הרבה מעבר למה שאת מתארת'".

גם רחלי מביאה סיפור קטן שממחיש את מה שאנו כמתנדבים יכולים לתרום לילדים.

"התבקשתי לעזור לילדה בכתה ב' במשימה כלשהי. הילדה לא הייתה מרוכזת כלל. לא הצלחנו להתקדם. כהתחלתי לשוחח איתה, התברר שהיא מאד מודאגת. הוריה נפרדו, 'לאמא יש בן זוג חדש, והיא עומדת ללדת"' סיפרה. "שמתי הכל בצד והתחלתי לשוחח איתה. אחרי השיחה הילדה החלה לשתף פעולה והצלחתי לבצע איתה את המשימה, שהתבקשנו לעשות".

אילן, שהוא מתנדב בתחום המתמטיקה, מצביע על כך שאפשר בתוך שיגרת הלימוד, ביחוד במקצוע שלו, להיות יצירתיים: "אני נלחם על הכבוד האבוד של לימודי המתמטיקה". הוא מסייע לילדים בדרכים אחרות, מעוררות מחשבה. אילן עובד עם תלמידים שמתקשים מכיתות ט', י', יא',  אבל בעיקר הוא גאה בחוג המיוחד בכתה ה' עם השם: "יש לי חשבון אתך", שם הוא  מרבה לאתגר את התלמידים עם חידות מתמטיות, שהם מתים עליהן כדבריו. הם בונים למשל, תרגילים מהספרות המרכיבות את התאריך של אותו היום, מגלים שיש יותר מדרך אחת לפתור אותם. "תמיד השתדלתי שהשעורים שלי יהיו מעניינים", הוא אומר.

יורם וירמי מספרים על עוד כוון בהתנדבות

יורם: " לכל מתנדב המניעים והסיבות שלו לפעולת ההתנדבות. האמירה הרווחת שהתורם מקבל לא פחות מהנתרם היא מאד נכונה, וכך זה גם אצלי. כאשר פרשתי, הרגשתי שיש בי הרצון להמשיך להיות פעיל.

הפעילויות בהן אני מתנדב בהחלט עונות על הציפיות שלי. אחד משני תחומים בהם בחרתי להתנדב הוא מערכת החינוך, וזאת  מתוך ההערכה שלי שזהו התחום השני בחשיבותו אחרי היכולות הצבאיות שלנו. עם הצטרפותי לעמותה, מילאתי מספר תפקידים בהם יכולתי להביא  לידי ביטוי את הידע שלי ולהעבירו לדור העתיד. בעבר סייעתי במתמטיקה, אנגלית, יזמות, ומנחה ברובוטיקה FLL בבית ספר יסודי, ובזמן האחרון בין השאר אני מנחה (מנטור) בקבוצת הרובוטיקה התחרותית של נס ציונה "DEMACIA 5635" FRC במסגרת ארגון FIRST לתלמידי החטיבה העליונה. בפעילות זו, אני נהנה לפגוש את הצעירים החכמים שמוכנים להשקיע הרבה מאד זמן (פעמיים בשבוע אחרי שעות הלימודים) והתמודדות בנושאים לא פשוטים בתהליך בניית הרובוט ואחר כך בתחרות. אני נהנה להעניק להם מהידע והניסיון שלי בתחומים הרלוונטיים. הפעילות מעניקה לתלמידים הרבה ערכים ומיומנויות שעומדות להם גם בהמשך דרכם בחיים. חוץ מהידע ברמה גבוהה של מכניקה ותכנה, הם חווים גם ערכים רבים כגון: עבודת צוות, קבלה והתחשבות באחר, תהליך קבלת החלטות תוך ויתור על האגו על פי החלטת הרוב, ניהול פרויקט בלוח זמנים מאד קצר, יכולות ניהול צוות, ובסוף השתתפות בתחרות מאתגרת ומתישה מול הרבה קבוצות אחרות ב FRC בארץ ובחו"ל".

ירמי: "השטח בו אני עוסק כדי להעשיר את התלמידים הוא אמנות.
קיבלתי כיתה פרטנית בת 10 תלמידים בכיתות ו', שמיועדים לגשת למגמת אמנות בהמשך דרכם. וכך, פעם בשבוע אני מנסה להעשיר אותם בידע הרב שצברתי בשנותי כמעצב גרפי ואמן. אנו עובדים על רישום גופים בסיסיים והצללה, פרספקטיבה, רישום טבע דומם, ומודל חי, תוך שימת לב לפרטים כגון ידיים וזוויות ראש ופנים. בתיאום עם ביה"ס אנחנו יוצאים לביקורי העשרה בגלריות ואף במוזיאון ת"א. התרומה והאושר שאני חווה, הם מן הפידבק שאני מקבל  מהתלמידים ומסיפורי תהל, המורה לאמנות, כמה מחכים התלמידים לשעה היחידה הזו בשבוע. אשרי".

נחום: "התרשמתי שרבים מהחברים, כל אחד בדרכו, מוביל את ההתנדבות האישית שלו למסלול שמתאים ולנושאים הקרובים לליבו. רבים פונים דווקא לפלח התלמידים החזקים, כמו יורם שמרכז חוג של רובוטיקה, אילן שמרכז חוג של חשיבה וחידות, ירמי שמלמד אומנות. מכאן ברור לי התסכול של זאב, שמלמד מתמטיקה לתלמידים בתיכון שלא מעוניינים ללמוד מתמטיקה. גם אני נתקלתי בבעיה דומה כשלימדתי מתמטיקה ואנגלית. כתוצאה, קיבצתי לי באנגלית קבוצה של תלמידים מצטיינים שאיתם אהבתי לעבוד וגם תרמתי לעצמי ושיפרתי את שפתי. בדרך זו בה רבים מאיתנו פועלים, נדמה לי שאנו מחטיאים במשהו את מטרת העמותה לסייע לתלמידים חלשים. הרי לא באנו לבתי הספר לעודד את החזקים?"

ומה אומר זאביק בסופה של השיחה? החלטתי לנסות ולאמץ את הגישה ששמעתי עליה כאן החל מהשנה הבאה. ועדיין נותרה לי דילמה אחת – האם לבקש ללמד את התלמידים הטובים ביותר, כדי להביאם להישגים גבוהים יותר (ואז הגמישות לגבי איזה חומר להעביר – גדולה יותר) או להתמקד בחלשים, כדי להביאם לרמה שהיא מעבר למינימום, כדי לתת להם בסיס וסיכוי גדול יותר להשיג ולהתקדם בחיים שמחכים להם בעתיד.  

הקוראים מוזמנים להגיב!