מי מפחד מגרנטולוגיה? "החיים הם עכשיו": תמר דשבסקי והשליחות שביצירת קהילות בגיל השלישי - מאת: טלי בשוראי יצקוביץ

תמר דשבסקי היא לא רק גרונטולוגית ועובדת סוציאלית, היא חלוצה ביצירת מרחבים של משמעות, קשר ושייכות לאנשים בגיל השלישי. כבר מעל שני עשורים היא פועלת בתחום הזיקנה, ליווי סוף החיים, והעצמת בני משפחה מטפלים. במסגרת פעילותה העשירה, היא גם מנחה קבוצות, מרצה, כותבת, ומפתחת קהילות. לאחרונה החלה לפעול ב'ידיד לחינוך' במטרה להוסיף לו נדבך חדש ומשמעותי: קהילתיות אמיתית בין המתנדבים עצמם.

איך הכול התחיל?

"עוד לפני שהפכתי לעובדת סוציאלית, עסקתי בתחום הליווי הרפואי באמצעות הומור ואומנויות. הגעתי במקרה למחלקה גריאטרית – ושם התאהבתי בזיקנה. ראיתי את הצרכים כפי שהם, כמה צורך יש במגע, בקשר, במשמעות, ושם הבנתי שזה הייעוד שלי".

מה זו בעצם גרונטולוגיה?

"גרונטולוגיה היא מדע הזיקנה, לא רק מההיבט הרפואי כמו בגריאטריה, אלא בהתייחסות לצדדים הפסיכולוגיים, החברתיים, הרוחניים והקהילתיים של ההזדקנות. היא עוסקת בשאלות של משמעות: מה אני עושה עם הזמן שלי עכשיו? איך אני שומרת על קשרים משמעותיים?. מדעי הזיקנה הוא תחום שרבים עדיין לא מכירים. אנחנו חיים היום הרבה יותר שנים מבעבר, אבל זה לא מספיק לחיות, צריך לדעת גם איך להזדקן טוב, איך להתמודד עם פרישה לפנסיה, עם שינויים בזוגיות, עם הילדים שעזבו, עם הגוף שמשתנה, עם אובדנים, ובמקביל עם הנפש שעדיין צמאה למשמעות. זה תחום שיכול לשנות חיים, לא רק של הזקנים עצמם, אלא של משפחותיהם ושל החברה כולה. אני רואה בזה שליחות ללמד את זה, לדבר על זה, ולבנות כלים מעשיים שיאפשרו לאנשים להזדקן בכבוד, בעשייה, בשמחה".

ולמה קהילות?

"תוך כדי ליווי של משפחות ומתנדבים, הבנתי שזה לא מספיק 'לצאת לפעילות' או 'ללכת להרצאה'. אנשים צריכים קהילה. מקום שבו קוראים לך בשמך, שואלים אותך מה שלומך, איפה שאפשר לשתף רגשות, דילמות, זיכרונות. אנשים רוצים שיראו אותם. לא רק להיות 'מתנדבים בבית ספר', אלא להיות חלק ממשהו עמוק יותר".

מה ההבדל בעינייך בין הרצאה לבין מפגש קהילתי?

"בהרצאה אני מקבלת מידע. במפגש קהילתי אני נוגעת בנפש, ויש אפשרות לחיבור אמיתי וכן. יש שיח, יש הדהוד, יש התרגשות. זה לא חד-כיווני. למשל, כשאנחנו שואלים: 'איזו תכונה היית רוצה לחזק בעצמך השנה?' – זו שאלה פשוטה, אבל כשעונים עליה בקבוצה, משהו עמוק קורה. זה יוצר חיבורים שלא קורים בשום פורמט אחר".

איך את רואה את הפוטנציאל של 'ידיד לחינוך' ליצור קהילה מעבר להתנדבות בבתי הספר?

"אני רואה ב'ידיד לחינוך' לא רק ארגון מתנדבים, אלא קהילה אדירה של אנשים איכותיים עם ניסיון חיים עשיר. זו פלטפורמה שקיימת כבר עם אנשים שנפגשים, תורמים, מעניקים. עכשיו נשאר רק להרחיב את המעגל ולאפשר גם קשרים ביניהם. אני עוזרת לרכזות האזוריות לייצר את המפגשים האלו, להפעיל כלים שיאפשרו לאנשים לשתף, להעמיק, להרגיש שייכים. כשזה קורה, משהו משתנה ונוצר חיבור אנושי בעל ערך בפני עצמו. יש פה בסיס ליצירת קהילות של ממש, מקום לצמוח בו, לפגוש, להחלים. אנחנו לא בשלב שצריך להקים הכול מאפס, להיפך, יש פה תשתית מופלאה של אנשים איכותיים ומסורים. עכשיו רק צריך להדליק את הניצוץ של הקשר האנושי ביניהם".

איך את מתמודדת עם התנגדות? יש אנשים שמתקשים להיפתח או לא מרגישים צורך בקהילה.

"זה נכון. חלק מהאנשים אומרים: 'אני לא צריך', או 'אני לא אוהב קבוצות'. לפעמים זו עייפות, ולפעמים זה פחד. אני לא מנסה לשכנע. אני מזמינה, אני נותנת בחירה. מציעה להיכנס למפגש, להרגיש את האווירה, לשמוע אחרים. הרבה פעמים אנשים מופתעים לגלות כמה טוב זה עושה להם. כשמבינים שזו לא עוד פעילות, אלא מקום שמחבר אותך לעצמך ולאחרים, משהו נפתח. אני תמיד אומרת: אל תחכו. אל תגידו זה לא בשבילי. קהילה היא כמו שריר שצריך להפעיל אותו. וגם אם זה נראה קצת מביך בהתחלה, כשתתחילו לדבר, תגלו כמה עוצמה יש בקשר פשוט, כן, ונוגע. החיים לא נגמרים ביציאה לפנסיה, להפך, הם יכולים להתחיל מחדש".

עולם הזיקנה, כפי שתמר דשבסקי רואה אותו, אינו קו סיום, אלא תחילתו של פרק חדש, עשיר ומשמעותי. דרך עשייה רגישה, מקצועית ועמוקה, תמר מצליחה להעניק לאנשים את התחושה, שהם ביחד, שיש להם קול, קהילה, ולב שמחכה להיפתח.

כאן הקישור לאתר של תמר דשבסקי