סיפורה המדהים של אסתר גולדברג בעלת הפרעות קשב, שהפכה לפסיכולוגית קלינית וחינוכית מתוך ניסיונה האישי. אסתר היא מתנדבת ב'ידיד לחינוך' - מאת: רני רוגל

שום דבר לא הכין אותי לפגישה בביתה של אסתר גולדברג. אסתר היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, המתמחה בטיפול בילדים בעלי הפרעת קשב(ADHD) , אליה היא מתייחסת דווקא כ"עודף קשב". "יש זילות של המושג הפרעת קשב", אומרת מי שבעצמה הינה בעלת הפרעה כזו, ומתנדבת "ידיד לחינוך" בכיתות א' ו-ג' בבית ספר בן צבי בהרצליה.

אסתר רוצה להרגיע הורים, שילדיהם הינם בעלי הפרעת קשב. "לא לפחד מזה", היא אומרת, ורוצה לעודד הורים, מורים ומבוגרים בכלל, לאבחן את הילדים, ולהבין שאבחנה אינה תיוג, אלא מפתח וצעד ראשון, כדי לקדם ולהעצים את הילדים בכיוונים הרצויים להם .

אסתר המלכה סילימן הכהן (זה שם ילדותה), נולדה וגדלה בכלכותה שבהודו. סיפור חייה ממש מדהים, אפילו לא יאומן. כיום היא מבינה את סיפור חייה אחרת, לאחר שאובחנה כמתמודדת עם הפרעת קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות כל חייה.

"נולדתי בכלכותה, וכשהבריטים עזבו את הודו, כל היהודים עזבו איתם. הורי נשארו לרגל עבודתו של אבי. הייתי ילדה חמודה, תוססת ושמנמנה, (הפרס היחיד שקיבלתי, היה מחברת נסטלה – 'פרס הילדה השמנה ביותר')". אסתר  התחנכה במנזר קתולי, כי שם היה החינוך הטוב ביותר, ומודה על כך יום יום. שם הושפעה עמוקות מפעילויותיהן של הנזירות – רובן היו אז מאירלנד, וגם  של "האם תרזה הקדושה של כלכותה", שנודעה בעיקר בפעילותה למען עזרה לעניים ונזקקים שם.

אסתר הוענשה והושעתה רבות נוכח התנהגותה. היא מציינת: "בעצם מגיל 8 הייתי לבד. מגיל 12 עברתי ברחבי הודו, ובגיל 15 העבירו אותי מעבר לים, למנזר של אותו מסדר בו הייתי קודם, אבל באנגליה – בצפון וויילס, לעיר בה הייתה ראשת עיר יהודייה, שהזמינה אותי לביתה בכל סוף שבוע. שנים רבות שמרנו על קשר. ברחתי הרבה מבית הספר ותפסתי טרמפים ברחבי אנגליה. כשחזרתי, רק התפללו ודאגו בבית הספר, מה יגידו לאמא תרזה ולראשת העיר".

טרמפים הפכו לאורח חייה של אסתר. "למדתי המון מהטרמפים וארגנתי טיולי טרמפיסטים. בין השאר הגעתי ליוון, שם עליתי על אוניה ועבדתי בה. הגענו לישראל, ואני הגעתי לקיבוץ מצר ליד חדרה וארגנתי טיולי טרמפים להודו מירדן. מגיל 15 עד 19 הייתי זרוקה לחלוטין בחיי טרמפים. כשנודע לי שבני משפחה שלי קיבלו כסף, כדי ללמוד מחוץ להודו – חוץ ממני, החלטתי לחזור להודו ולומר לאבי, שגם אני רוצה ללמוד. הרגשתי שאני חכמה כמותם, רק לא עוברת מבחנים. אבי לא רצה לתת לי כסף, ואמר לי לנסות לקבל מלגה משגרירות ארה"ב".

אסתר פנתה לאוניברסיטאות רבות, ונענתה בשלילה. לבסוף קיבלה מלגה  כיהודייה מהודו. המילגה הייתה לא פחות מאשר ממשפחת קנדי הידועה. נאמר לה: "בבוסטון תחכה לך אישה שגייסה כסף, ואת תלמדי בוולסלי קולג' – אוניברסיטת הנשים של הרווארד". אסתר, שהכירה את עצמה היטב, החליטה שתלמד כל דבר שאין בו מבחן, כי לא עברה מבחנים בהצלחה. היא בחרה קורסים כאלה מקטלוג האוניברסיטה.

אסתר הייתה מאוד חברותית, כולם הכירו אותה בקמפוס, ובחופשות המשיכה לטייל בטרמפים. "עבודות עשיתי מצוין, בלי אף מבחן. למדתי פסיכולוגיה ולימודי יהדות, וסיימתי עם הציון הגבוה ביותר בוולסלי".

הטרמפים המשיכו, ואז החליטה לברוח לישראל. היא ידעה עברית תנכית, כזו שסבתא שלה לימדה אותה לקרוא בהודו. כשהגיעה לארץ, סיפרה שאינה יודעת עברית  ולכן אינה מצליחה בלימודים. (והרי גם בחינות מקלות לא היו עוזרות לה). היא התחילה ללמוד פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית בירושלים, ושוב הצטיינה. שם גם  פגשה את אבנר בן זוגה – "מכאן חיי השתנו, הוא הציל אותי", היא אומרת. אסתר התחילה לבחון את נושא הפרעות הקשב כמתמחה בבית חולים שלוותה. הפרופסור שלה אמר, שיש לה יותר הפרעות קשב מאשר לכל המטופלים, ולכן היא מצליחה כל כך להבין את כולם. ועדיין היא לא עברה מבחנים.

עם סיום הלימודים התחילה אסתר לעבוד במסגרות שונות. ב"מכבי" היא הקימה את הקליניקה הגדולה ביותר להפרעות קשב ומערך של קבוצות, ובהמשך עשתה זאת גם ב"מאוחדת".

 הפרופסור-מנטור שלה ציווה עליה להציג את גישתה הייחודית בספר, והיא עשתה זאת למרות האתגר העצום. במשך 12 שנים כתבה ספר, שעסק בשאלה, איך להבין ולהיות מובנים בתחום הפרעות קשב. "חשוב לי לעזור לילדים – לא לתייג אותם, להבין מה המשמעות היומיומית של הפרעת קשב, להסביר להורים בבית ולמורים בבית הספר, כדי לעזור לילדים להבין את עצמם בשפה ידידותית, יצירתית וציורית – שפת הדימויים. להסביר להם, שהם כמו הטלפון הכי חכם בעולם - ועליהם להבין את האפליקציות השונות בכדי לתפעל את עצמם בכיוון הנכון, למשל: כמו מכונית מרוץ משוכללת, שרק לא יודעים איך לעצור אותה, או בקבוק סודה מלא, שמשפריץ, או בלון (קשב) שבורח".

כפי שכתבו עליה: "אסתר פיתחה גישה טיפולית הוליסטית ופורצת דרך. היא משלבת את ניסיונה האישי והמקצועי עם גישות טיפוליות שמקורן במערב ובמזרח, ומציגה את הנושא מזווית חדשה".

ספר נוסף, אותו כתבה אסתר יחד עם קרן זגורי - כהן, מחברת השירים שבספר, שהיא עובדת סוציאלית, מנהלת משאבי אנוש, ושחקנית פלייבק. שם הספר הוא: "רץ לי בראש"; ספר המתאים לילדים עם ADHD ולמבוגרים - הורים, מטפלים ומחנכים. הספר כתוב בחרוזים, כשלצד כל שיר הנחיות עזר קצרות, והוא מספק דרך יצירתית ושונה להתמודדות עם הפרעות קשב.

בתקופת הקורונה פרשה אסתר לגמלאות, והחליטה להקים שני ערוצים שלה ביוטיוב ובספוטיפיי, בעברית ובאנגלית. "אני ממשיכה בזה, כי למרות הידע העצום כביכול שקיים, עדיין יש המון בלבול, בעיקר, כיצד הפרעת קשב משפיעה על התחום  הרגשי!. יש בה הרבה יותר מרשימת סימפטומים, וכאשר אינה מובנת, היא פוגעת בדימוי ובביטחון העצמי. אני באמת רוצה לעזור לאנשים, בעיקר  להורים, למורות ולמורים, אשר יכולים להבין  ולעזור לילדים  להבין ולהעצים את עצמם".

 אסתר  מתנדבת מטעם "ידיד לחינוך" בכיתות א' ו-ג' בבית ספר בן צבי בהרצליה. היא מלמדת אנגלית, אך כפי שהיא אומרת: "אני למעשה עוזרת למורה. אני מוציאה קבוצות של ילדים בעלי הפרעות קשב יחד, ויותר מאשר ללמד אותם אנגלית, אני מעצימה אותם ומלמדת אותם להאמין בעצמם. אני מתעקשת להעביר מסר  להורים ולמורים – ללמוד שפה אחרת; שפה פשוטה, יצירתית וחיובית, בה ילדים ומבוגרים המתמודדים עם הפרעות קשב, היפראקטיביות ואימפולבסיביות, יכולים להבין את עצמם. בריאות הנפש היא הבנת העצמי, וההחלטה שלנו כסביבה חייבת להיות: לכבד או לאבד את האוצרות האנושיים הללו, וזה לטובתם ולטובתנו".