הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

פרישה, מאת: ירמי לז'ה

ליטוף אחרון ל – imac 5  ששירת אותי נאמנה, חיבוקים אחרונים לחברים/ת. "תבוא לבקר...", "בהצלחה - איזה כיף לך", "באמת תבוא"נכנסתי למכונית, טרקתי את הדלת אחרי, ופרצתי בבכי. פתאום הבנתי שם במגרש החנייה, שאני מתגעגע אל נעורי. ...פתאום נזכרתי בשירו של זמר העם האמריקאי פיט סיגר ע"פ קוהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ... עת לבכות ועת לשחוק

מי מאיתנו לא חווה פרישה ממקום עבודה, או מכיר לפחות אדם אחד שפרש ויצא לגמלאות? לכל הדעות זו חוויה די טראומטית ומטלטלת, כפי שראיתי זאת על כמה ממכרי הטובים, או מאידך, תחילתו של פרק חדש.

אינני מכיר טיפ, המכין אותנו לשנות פרישה מאושרות, אך אני סבור שרצוי מאוד להכין את הפרישה, וטובה שנה אחת קודם.

למזלי, לצד העיסוק העיקרי שלי כמעצב גרפי, שלחתי ידי גם אל המכחול ובדי הקנווס, אך ככל שחלפו השנים, התמקצעתי ושקעתי כל כולי בעבודה ובקשיי פרנסה, וכך פחת גם הזמן שיש לתת למוזה את אשר למוזה.

והנה הגיעה העת לפרוש, ואין זמן טוב מזה לחידוש מלאי הצבעים והמכחולים. התחלתי גם לעסוק בבניית דגמי עץ של אוניות קרב מהמאה החמש עשרה, שיגעון שדורש סבלנות אין קץ וידיים טובות. (בתמונה, אוניית מלחמה מסוג גאליון בתהליכי בנייה). מאוחר יותר הובילה אותי הפרישה לפן נוסף  - התנדבות ב"ידיד לחינוך", חוויה שלא חוויתי אף פעם. לסיכום, נראה שזמן לנשום לא נותר לי, ושעותי מלאות.

והנה אני חוזר במעין פלש בק ליום בו נפרדתי ממקום עבודתי במרכז לטכנולוגיה חינוכית. זה קרה בבוקר יום קיץ, כששוטטתי  עם "טופס טיולים" בידי, עובר בין מחלקות המוסד הגדול, לוחץ ידיים לאנשים שמידי בוקר נהגתי לפגוש במגרש החנייה במהלך 28 שנה. קריאות "בהצלחה" וטפיחות על שכם, מלוות אותי ואני חוזר למחלקה, אוסף כמה מזכרות משולחן העבודה, מוריד צילומי נכדים מלוח השעם שעל הקיר, ליטוף אחרון ל- imac 5 ששירת אותי נאמנה, חיבוקים אחרונים לחברים/ת. "תבוא לבקר...", "בהצלחה - איזה כיף לך", "באמת תבוא?!..אל תשכח אותנו", משפטי החיזוק האלה מהדהדים בראשי בדרך אל המעלית, ואל מגרש החנייה. נכנסתי למכונית, טרקתי את הדלת אחרי, ופרצתי בבכי.
בהיתי דרך מסך הדמעות במרחבי הדשא סביב מגרש החנייה ושדרת העצים היפה, המצילה על המכוניות, ו-28 שנותי חלפו לנגד עיני כבפנס קסם מופלא. כאן השקעתי את מיטב הידע המקצועי שלי, עסקתי בפרוייקטים שקידמו את מערכת החינוך אל עולם מודרני ועתידי, לכאן הבאתי את ילדי הקטנים בחופשת הקיץ, מסיבות פורים על הדשא, כולם עוזבים את עיסוקם ולובשים דמות אחרת לשעה קלה וצחוק הנעורים מתגלגל, טקסי הרמת כוסית והבטחות לאתגרים חינוכיים בראש השנה ובפסח, שולחנות עמוסי כיבוד, אוטובוסים גדושים חברה' בדרך ליום כיף אי שם בין נופי הארץ, צהלות שמחה, ושיחות חברים מתערבלות זו בזו.

פתאום הבנתי שם במגרש החנייה, שאני מתגעגע אל נעורי. ...פתאום נזכרתי בשירו של זמר העם האמריקאי פיט סיגר ע"פ קוהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ... עת לבכות ועת לשחוק"