לראות בישראל שמיים כחולים - מאת: רחלי פוקס משקובסקי

הצפירה הראשונה ביום הזיכרון לחללי צה"ל הקפיצה את מגדה ממקומה. "תבוא מייד!" צעקה ליצחק - בנה בן השמונה, לקחה את הכלב בידיים, ורצו בלב דופק לחדר המדרגות, כפי שנאמר לה שעליה לעשות בעת אזעקה. "איך יכולתי לדעת? משה לא הכין אותי. אף פעם לא שמעתי שעושים צפירה ביום זיכרון", ספרה לי.

מגדה לבית גונזלס הגיעה לארץ מקולומביה בגיל 47 בעקבות בעלה הישראלי, משה דבוש. לאחר שנחשפה ליהדות במסגרת מחקר שערכה אודות צאצאי האנוסים בארצה (ראו הסבר בסוף הכתבה), החלה להרגיש קרבה עזה לעם ולדת היהודיים. היה זה אך טבעי בשבילה להיעתר להצעתו של ידיד ישראלי השוהה בקולומביה, להכיר גבר ישראלי. הכירו בתחילה באמצעות המסכים, ומאחר שמצאו חן זה בעיני זו, נסע משה לקולומביה לפגוש אותה. הם נשאו שם, והביאו לעולם את יצחק (איזק בלשון אימו). לאחר שהות של שמונה שנים בקולומביה באו לארץ. תחילה משה, אחר כך מגדה והילד, ימים אחדים לפני הסגר הראשון.

"יש לך רעיון מי יכול ללמד את מגדה שלנו עברית? אולי יש איזה קורס במתנ"ס?" שאל אותי יום אחד דוד של משה, שהוא גם שכני. כבר שמעתי ממנו קודם על הזוג. מאחר שמגדה אינה יהודיה, גם לא על פי חוק השבות, היא אינה זכאית לאולפן למרבה הצער. אבל ללמוד עברית צריך, אפילו בשביל עבודת הסיעוד שהיא קבלה כאן, בינתיים. באותו הזמן, יולי 2020, כבר לא הורשינו, המתנדבים, להיכנס לבתי הספר עקב הסיכון להידבק בנגיף. "אולי אני אעשה את זה" אמרתי פתאום. וכבר הדוד הפגיש בינינו (על המסך כמובן). פגשתי אישה נעימת סבר, צחקנית, דוברת אנגלית רהוטה, וידעתי שאני עומדת גם ליהנות.

התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע, ולפני מספר חודשים עברנו לפגישה שבועית אחת. מדברות עברית, ואנגלית כשאין ברירה. מגדה, כאדם מבוגר ומשכיל (מחזיקה תארים בעיצוב תעשייתי ומדעי המדינה) מתעניינת גם במבנה השפה. אנחנו עורכות השוואות בין עברית, אנגלית וספרדית. בחודשים הראשונים הקדשנו דיאלוג קצר בסיום כל פגישה לספרדית, מאחר שעד תחילת המגפה השתתפתי בקורס ללימוד ספרדית, ורציתי לשמור על המומנטום. לפעמים אני מעלה נושא, לפעמים היא שואלת. לאט לאט התוודענו זו לחייה של זו. מצאתי את עצמי מספרת גם את תולדות משפחתי, הורי שעלו לארץ מאירופה בספינת מעפילים, ועוד היסטוריה משפחתית השזורה בתולדות המדינה.

היא ספרה על החיים בקולומביה – מדינה לא קלה עם פערים גדולים מנשוא בתחום החינוך והבריאות. הפערים הללו הפריעו לה מאד כאשר חיה שם, למרות שהייתה בצד האמיד (נולדה לאב שעבד כעו"ד עצמאי ולאם דיאטנית במקצועה, גם שני אחיה הגדולים עוסקים במקצועות חופשיים, וחיים ברווחה). חוש הצדק שלה התקומם כנגד קיומן של מערכות ציבוריות עלובות לעניים, בעוד אנשים אמידים נהנים ממערכות פרטיות מצוינות. בסופו של דבר יש גם השלכות פרקטיות למצב דברים זה. "את יודעת, שפעם ראשונה ראיתי בישראל אדם עומד ברחוב ומדבר בחופשיות בטלפון הנייד. בבוגוטה אתה לא יכול לעשות דבר כזה. מישהו בוודאות יחטוף לך אותו מהיד ויברח אתו." כאשר הפערים כל כך גדולים, התושבים חשים ניכור עמוק כלפי החברה והמדינה, ומכאן הדרך קצרה לחוסר ביטחון במרחב הציבורי, הסכמנו בינינו.

כמובן שאינני חושבת שמדינת ישראל נקיה מפגמים ומבעיות הדורשות פתרונות. אך אינני מוצאת לנכון לשתף את מגדה במחשבות אלה. היא תיתקל בהם גם בלעדי... בחודשים הראשונים היא שתפה אותי בדאגתה ליצחק. הילד הגיע הנה ללא שפה לסביבה חדשה, הרחק ממשפחתו המורחבת ומחבריו, היישר לסדרת סגרים ולשהות ממושכת בבית. הוא היה בודד, חושש, ורכישת השפה העברית התעכבה אצלו מאד. ככל שבתי הספר נפתחו באופן סדיר, והוא התחיל לדבר מעט עברית ולהרגיש חלק מחברת הילדים (בביה"ס רביבים בגני תקווה קבלו אותו בסבר פנים יפות), גם מצב רוחה של מגדה הלך והשתפר.

לאחר כחצי שנה של מפגשים התחלנו ללמוד קצת קריאה וכתיבה ואת סימני הניקוד. בינתיים אנחנו מתרכזות באותיות הדפוס. מגדה חולמת שתוכל לקרוא את התנ"ך בעברית. היא גם מתכננת להתגייר ולהחליף את שמה לשם עברי. היא מעידה על עצמה שהיא מאד מאושרת כאן. אמנם היא מתגעגעת לדברים מסוימים בקולומביה, אולם כאן היא רוצה לחיות את חייה, ולא רק מפני שזהו מרכז חייו של בעלה. "גם יצחק מאושר פה", היא אומרת. "ישראל היא מדינה מאד מיוחדת, ואתם לא צריכים להתייחס לכך כאל מובן מאליו. לא תמיד קל ליצור את הקשר עם האנשים, אבל משהוא נוצר, זהו קשר משמעותי. במיוחד אני אוהבת את השבת, שבה נעשה שקט, והכל נעצר, ואת השמיים הכחולים. לא ראיתי שמיים יפים כל כך בשום מקום." לרגע אני רואה את הארץ מבעד לעיניה. "ובכל זאת, מה את לא אוהבת כאן?" אני שואלת אותה. "פעלים בזמן עבר ואת בנק הדואר...." היא עונה ללא היסוס. ללמדנו, שקליטת עליה ככל פעילות אנושית, זקוקה לחוש הומור.

צאצאי האנוסים

במשפחות קתוליות רבות בקולומביה ישנם כלים נפרדים לחלב – מנהג שעבר מדור לדור, ובני הבית אינם יודעים להסבירו. בבתים עתיקים אחדים אפשר למצוא בריכות קטנות המזכירות מקוואות. כל אלה מובילים להשערה, שבני הבתים האלה, או מי שגר שם לפניהם, הם צאצאי האנוסים, שהגיעו מספרד.

המעסיק של מגדה, בחברה שבה עבדה במחקר בתחום התחבורה, ביקש את עזרתה בחיפוש אחר מקורות משפחתו בכיוון זה, ובהמשך החלה לנבור גם במקורות משפחתה שלה. היא יודעת שאבות אבותיה באו לקולומביה מספרד. הם אף כתבו מספר ספרים בנושא זה.