הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

אז מי אנחנו, המתנדבים? מאת: צביה טולדנו

עברו כמעט 10 שנים מאז הפעם הראשונה שרגלי דרכה בשערי ביה"ס, לא כתלמידה אלא כמתנדבת.

האירועים האחרונים שכולנו חווינו – התפרצות הקורונה, והאזעקות שנשמעו אפילו בגוש דן, גרמו לנו להתנתק פיזית מפעילות ההתנדבות אבל בהחלט לא נפשית.

המחשבות שלי נדדו לשנים אחרות ולתקופות אחרות – למשל, היום בו קבלתי החלטה לעשות משהו עם עצמי והתנדבתי ל"ידיד לחינוך". תמיד ידעתי שיש בי רגישות ואהבה עזה לילדים. כמה אהבה הרעפתי? והזיכרונות מביאים אותי לאותן בנות מכיתה ו' – בנות מקסימות, שהיום צריכות להיות בנות 16. המפגשים איתן ברחוב תמיד מלווים בחיבוק גדול.
החל מכיתה ד' ועד שיצאו לחטיבה, ליוויתי אותן בעזרה בלימודים, בשיחות נפש, בהתלבטויות שהיו להן בהתבגרותן. הן ראו בי דודה, סבתא? מה זה משנה? הייתי מאוד משמעותית עבורן.

והנה אני נזכרת באותו ילד מכיתה א', ששאל אותי לפתע: "איך מתקשרים למשטרה? החבר של אמא שלי מרביץ לה והיא כל הזמן בוכה". בהתייעצות עם יועצת ביה"ס המקרה הובא לידיעת הרווחה העירונית. עברו 3 שנים ואני חושבת עליו - מה קורה מאז? מה שלום הילד?

ואיך אפשר לשכוח את המפגש ההזוי שהיה לי עם ילד מכיתה ו'? התחלנו ללמוד, כשלפתע אמר לי: "את יודעת מה אני הכי אוהב? אני אוהב בגדי בנות. את יודעת, כשאמא יוצאת לקניות, אני מתגנב לחדר שלה, מודד את הבגדים שלה ומתאפר מול הראי. אני כל כך אוהב אופנה. את יודעת, אני רשום לחוג בלט, אמא רשמה אותי, אבא בכלל לא יודע".
מדוע הילד הזה בחר להמתיק את סודו מולי? מה קורה איתו היום? האם מיניותו ברורה לו? האם הוא מסתתר מאחורי הסוד הנורא?

וכאן אני שואלת את עצמי – "מי אנחנו המתנדבים"?

האם אנחנו מורים ועוזרים לתלמידים בלימודים? אכן כן, רוב הזמן זה מה שאנחנו עושים. אבל מי אנחנו, כשאנו מקשיבים למצוקה של ילד?
מי אנחנו שבמקום ללמד, אנחנו משחקים בכל מיני משחקים על מנת להעלות חיוך בפניו העצובים? ולמה לפעמים אנחנו נסחפים ומספרים על חיינו הפרטיים?

אני חושבת שמכלול התשובות במילה אחת הוא: אנחנו יוצרים אמון.

למה הגעתי למסקנה הזו אחרי 10 שנים?
כשהיו האזעקות ערב אחרי ערב ואפילו בלילות, התקשרה אלי אמו של התלמיד שלי: "בבקשה תעזרי לי, הילד לא ישן ולא אוכל כבר שלושה ימים. הוא בחרדה נוראית, אני יודעת, שלך הוא מקשיב"

למרות שלא ראיתי אותו כמעט שנה, התקשרתי אליו. הייתה שיחה טובה. סיפרתי לו שגם אני פוחדת ושפחד הוא רגש נורמלי. בחרתי לספר לו על כל המלחמות שעברתי בהריון וכאמא לילדים, כשהבעל ביחידה קרבית במלחמה, ושלמרות הפחדים לומדים להתגבר. "אתה הגבר במשפחה (אין שם אבא), אמרתי, עליך לחזק את אמא ואחיך הקטן ולהאמין שהכול יהיה בסדר."
בלילה הייתה אזעקה וחשבתי עליו. האם השיחה איתי הועילה? בבוקר התקשרתי. "לא פחדתי, קבלתי אומץ" אמר לי בגאווה רבה.

אז מי אנחנו? מסתבר שאנחנו יודעים לתפקד כמורים, כפסיכולוגים, כעובדים סוציאליים ובעיקר כחברים.

ככה רוכשים אמון.