השנה שלי ב"ידיד לחינוך" - מאת: רון כספי

היה זה הידיד הטלפוני למגזר הערבי, שגר בלוד, שאמר לי: "אימא שלי עובדת בהנהלת חשבונות במפעל בראש העין, אבא שלי שמאי רכב אצל היהודים. הם מדברים עברית טובה ואני לא יודע להגיד משפט של שלוש מילים. רק פעם אחת בחיי הייתי בתל אביב". עצב מסוים נשמע בקולו. אז זהו, כשלא נחשפים לתוכן או לא משתמשים בשפה, לא נוצר ידע ולא מתפתחת מיומנות לרכוש אותו. בקיצור, אתה נשאר מאחור.

זה מה שקרה לרבים מהתלמידים בחטיבות הביניים, שלמדו כל השנה בזום ורק לקראת סופה פגשתי אותם פרונטאלית בבית הספר. ישבתי בחודש וחצי האחרונים של שנת הלימודים עם רבים מהם בפרטני, ונוכחתי בצער, שנוצרו פערים, שאולי לא יסגרו גם עד סוף השנה הבאה.

באותו חודש אחרון  עשינו בחטיבה מעבדה במדעי החיים, כתה ח'. השתמשנו במיקרוסקופ לראות תאי צמח. היו שהתעניינו, היו שהעמיקו ושאלו, והיו תלמידים שאפילו לא נגשו למיקרוסקופ. פניתי לאחד מהלא מתעניינים, וביקשתי שיבוא איתי. גירדנו מעט עור יבש מהאצבע והכנסנו מתחת לעדשת המיקרוסקופ. התלמיד הביט בהפתעה בתא העור שלו מוגדל פי 200 ושאל, האם ככה נראים התאים בגוף שלו. כך החלה שיחה על תאים וחיים. נראה בשנה הבאה, לאן השיחה הזאת תוביל אותו.         

בהמון השעות שביליתי מול המסך המפוצל, שאלתי את עצמי שוב ושוב, איך אני עושה שהם ירצו לפתוח את ספר הלימוד ולקרא שוב, לאחר שמסתיימת הפגישה ולוחצים על Leave meeting. ניסיתי לקשור את הלימוד על מערכת העיכול, למשל, למה שקורה אצלם בגוף, ואת הבנת הטבלה המחזורית לקשור לשימוש ביסודות סידן וברזל בעצמות ובדם. אני לא יודע אם הם הפנימו את התוכן, אבל המורות למדעים דווחו לי על עלייה בציוני התלמידים שקבלו ממני פרטני, ועכשיו אני פוגש אותם במסדרונות ביה"ס או בקאנטרי, או סתם ברחוב ועוצרים אותי להגיד שלום ותודה, וזה עושה חשק להמשיך עוד שנה.

עאסם התלמיד הערבי מלוד, שאתו שוחחתי חמישה חודשים, ביקש ללמוד יחד את השיר "עוף גוזל, חתוך את השמים". קראנו את המילים וניסינו לשיר. שוחחנו על התחושות של אימא ואבא שצריכים לשחרר את הילד מהקן בסיום התיכון. התלבטנו בשאלה, האם לחיות קרוב או רחוק מההורים. בשיחות הטלפון השבועיות ניסיתי לקחת אותו למקומות חדשים מחוץ לשכונה שבה הוא חי. דברנו גם על מוסיקה ואמנות, שירה ערבית ולהקות לועזיות. אבל המהומות בהר הבית ומבצע "שומר החומות" קטעו את רצף השיחות, והוא לא ענה לי יותר לטלפון.

את הילדים הדרוזים מכפר ירכא פגשנו פעם בשבוע לתרגול השימוש בעברית. שני מתנדבים מול שמונה תלמידים בזום. ילדים חרוצים שרוצים באמת לדבר עברית טובה. הבנות יותר פתוחות ומשתפות, הבנים פחות. ניסינו ללכוד את הפרטי השברירי לשיח קבוצתי וניסיון לקירוב בין העמים. גם פה שבועות עד שהתחמם הקשר, ואז התחילו המהומות בכפרים והפעילות נפסקה.

בפרויקט מחוננים קבלתי תלמידה מנהריה. דברנו בזום על חקרנות ואיסוף מידע ובניית תכנית ניסויים, אבל איך עושים ניסוי בזום? בנינו תכנית מפורטת על הנייר, וכל אחד משנינו עשה מספר ניסויים בבית. אמנם התוצאות היו מאד שונות, מכיוון שנעשו בתנאים שונים, אבל זה פתח בפניה את עולם המדע הניסויי, והיא בקשה שנמשיך בשנה הבאה.   

המון אירועים, המון עשייה ב"ידיד לחינוך", וברקע הריכוז של נועה רפאלי והפעילות של רמי בחטיבת הביניים. תודה לכם.

שתהייה לכולנו, המתנדבים, המשך חופשה נעימה ואחריה שנת לימודים חדשה, טובה ומשמעותית.